שולחן שלום (Piece Table)
כבר כמה שבועות שקאי ואני מוטרדים מהעובדה שהילדים בסטודיו לא עושים מספיק שימוש בשולחן השלום לפתרון קונפליקטים בניהם. בכל פעם שיש מריבה או וויכוח, הם מעדיפים לתבוע זה מזה EB, וכמעט אף פעם לא מתיישבים כדי לנסות ולפתור את הבעיה באופן תשתיתי. קאי ניסה לעשות מעגל בנושא הזה, אבל אפילו כשהוא ביקש מהילדים להדגים איך עושים שולחן שלום על סכסוך מומצא, הם נכנסו ללהט המריבה ולא הצליחו להגיע לשום פתרון.
כדי לנסות לקדם את הנושא, קאי ואני החלטנו לזייף ריב ואז להדגים לילדים איך עובד שולחן שלום. כשהגיעה השעה להיכנס למעגל, שנינו איחרנו בכוונה. שמענו את הילדים צועקים לנו מהסטודיו "הגיע הזמן!" וצוחקים שאיחרנו, ונכנסנו יחד בסערה פנימה כשכל אחד מאשים את השני בסיבה לאיחור. קאי טען שאני הייתי אחראית על המעגל, אני טענתי שהוא, הוא אמר שאני גורמת לו להיראות כמו טיפש, אני אמרתי שהוא באמת טיפש, הוא אמר שאני לא מאורגנת, אני אמרתי שהוא הדבר הכי לא מאורגן שראיתי בחיים ואז הוא אמר לי, אני רוצה שנלך לעשות שולחן שלום. הילדים מאוד אהבו את הרעיון של ההצגה, וצחקו ממנה המון, מה שכבר הביא לאוירה טובה ופתוחה.
קאי ואני התיישבנו וקודם כל, כל אחד נשם 10 נשימות עמוקות. אחר כך קאי התחיל ואמר לי שהוא מאוד נפגע שאמרתי לו שהוא טיפש, ובנוסף הוא בטוח שסיכמנו שאני אחראית על המעגל. אני אמרתי שאני שומעת שהוא אומר שהוא נפגע ממני וגם שהוא בטוח שסיכמנו שאני אחראית על המעגל, ושאני מצטערת שאמרתי שהוא טיפש וזה לא במקום, אבל אני בטוחה שסיכמנו שהוא אחראי על המעגל. קאי אמר שהוא שומע שאני אומרת שאני מצטערת והוא מקבל את ההתנצלות, והוא עכשיו לא בטוח מה סגרנו וחושב ששנינו צריכים להיות יותר מאורגנים. אני אמרתי שאני שומעת שהוא אמר ששנינו צריכים להיות מאורגנים והוא צודק, ואני חושבת שכדאי שנסכם בתחילת כל שבוע מי אחראי על מה ואני מתנדבת לכתוב את הסיכום כדי שיהיה ברור ובלי בעיות. שנינו הודינו זה לזה ואמרנו שאנחנו מרגישים הרבה יותר טוב ושמחים שהריב הזה מאחורינו.
הילדים הקשיבו לכל השיחה שלנו בקשב רב, ואחר כך ניהלנו דיון מאוד מעניין על מה בעצם אפשר לשיחה שלנו להצליח, שלא קורה כשהם מנסים לפתור את הסכסוכים שלהם. הם הגיעו למסקנה שהיו שני אלמנטים מאוד משמעותיים בשיחה שלנו: הראשון הוא לקיחת אחריות – ברגע שאני לקחתי אחריות על העובדה שהעלבתי את קאי, הרבה מהמתח שהיה בשיחה השתחרר. האלמנט השני הוא הוא להיות gracious, מושג שאין לו תרגום ישיר בעברית, אבל הכוונה היא להיות אדיב בזמן שהצד השני הראה פגיעות. במקרה שלנו ברגע שאני הצטערתי שהעלבתי את קאי, הוא הודה שאולי הוא לא ממש בטוח מה בדיוק סגרנו. הילדים אמרו ששני האלמנטים האלו לא קיימים בשיחו שלהם משום שהם עסוקים כל הזמן בניסיון להיות צודקים, ולכן לא מצליחים להתקדם ביחד הלאה, לעבר מציאת פתרונות לבעיות שמטרידות אותם.
שורה תחתונה, היה לדעתי דיון מצוין. אני חושבת שהכלי הזה של "שולחן שלום" הוא כלי טוב, ובאופן כללי חשוב מאוד שלכל מסגרת חינוכית שהיא יהיה כלי דומה שמאפשר לילדים לפתור את הקונפליקטים שלהם, ולמעשה מעניק להם כלי אסטרגי לכל החיים.
6 תגובות
רותי
היי מיכל
אני מאוד נהנית ומקבלת השראה מהדברים שאת כותבת לעבודה שלי עם הילדים.
חייבת לומר שלטעמי והרגשתי ה"מניפולציה"שהחלטתם להפעיל אינה לגיטימית ואינה כשרה
באחד הפוסטים האחרונים שלך כתבת על כמה שאת אוהבת את העניין שבאקטון הילדים הם המובילים והמבוגרים מסייעים להם.
אני חושבת שההצגה המזויפת ובכלל שימוש במניפולציה למטרות חינוכיות זו למעשה דרגה אחת "חמורה" יותר מאשר שהמורה הוא המוביל.
הסיבה היא שבהחלטה על מניפולציה הכי קטנה, אפילו כזו שהילדים מבחינים בה ושהיא הומוריסטית, יש חוסר שקיפות, הסתרת מידע, והיא נושאת בחובה אפילו סוג של התנשאות שמזכירה לי מנהיגי כת.
אני יודעת שזו לא היתה כוונתכם ושמדובר במשהו מאוד מינורי אבל לטעמי יש כאן חציית גבולות וגם סוג של ציניות.
לדעתי התנהלות כזו מצדכם נותנת דוגמה אישית לא טובה שעשויה לגרור התנהגות דומה של הילדים אליכם ובכלל בסטודיו – ואז מה תגידו? איך תסבירו את ההבדל בין נה שאתם עשיתם ל"זיוף ריב" או משהו בסגנון שהילדים יעשו בסטודיו?
חישבו על זה.
admin
הי רותי! ראשית, אני ממש שמחה שאת אוהבת את הבלוג ומקבלת ממנו השראה. זה נפלא ותודה שכתבת את זה 🙂
ממש ממש מעניין מה שכתבת על שולחן השלום, בכלל לא חשבתי על הזווית הזו. תוכלי בבקשה להסביר לי יותר למה את רואה כאן חוסר שקיפות? הרי היה ברור לגמרי שמדובר בהצגה שהמטרה שלה היא להדגים איך השולחן אמור לעבוד. אפה בעצם היתה כאן חוסר שקיפות? אשמח גם להבין איפה קיבלת תחושה של מנהיגי כת, כי זו ממש לא התחושה בסטודיו אף פעם. כלומר למה כת? באיזה הקשר?
רותי
היי מיכל,
לפי מה שהבנתי מהתיאור שלך, לא הכרזתם שאתם עושים הצגה אלא הנחתם שהילדים הבינו זאת בגלל הצחוק שלהם. אם כן הכרזתם אז לא היתה פה חוסר שקיפות.
מהחוויה שלי את הילדים הנחה כזו היא שגויה. גם אם ילד צוחק אין זה אומר שבמקביל לא מתגנב לו ספק שכל זה אמיתי ושהקללה "טיפש" שהוחלפה בינך לבין קאי כן נאמרה עם אחוז קטן של כוונה. אתם עובדים עם ילדים מאוד צעירים ודבר כזה עלול לגרום להם לחרדה ולפגיעה באמון שלהם בכם. גם אם בקבוצה הזו זה "עבר בשלום", אין זה אומר שבקבוצה אחרת זה יעבור בשלום. וגם, כמו שכתבתי, יש דברים שלא תראו כלפי חוץ אבל יכול להיות שמיתר כלשהו "פקע" בלב של הילדים מבלי שתדעו זאת לעולם. יש להתייחס לילדים ברגישות ובעדינות, במיוחד לילדים בני 6 ו-7. אני לא חושבת שנכון מצידנו המבוגרים להניח שהם "קלטו את הציניות".
מעבר לכך, לא בטוחה שטוב להם לראות אתכם משתמשים במילים שאתם לא רוצים שישתמשו בהם כלפיכם או אחד כלפי השני/ה. וזה לא בגלל שאני כזו "פוליטיקלי קורקט", פשוט לא צריך להוסיף על המילים המיותרות שגם ככה נפלטות לנו לפעמים בצורה אותנטית.
בבית הספר שבו למדתי היה מורה לאזרחות שנהג לנקוט שיטה דומה. כשלימד על דיקטטורה ביקר מילדים דברים לא הגיוניים, כשלימד על אוליגרכיה אסף אליו מספר ילדים להם נתן "זכויות יתר". בסוף השיעור כבר היה ברור לכולם שזו הצגה. אבל זכור לי טוב הפקפוק שהזדנב תוך כדי השיעור וגם המחשבות שליוו אותי אח"כ כלפי אותו מורה – האם הכוח שהוא ניצל לגיטימי? האם זה היה מעשה ראוי או קצת "ווירדי" וחולני? האם הוא לא עשה את זה כדי להיות מגניב וקולי בעיני עצמו שהוא "סוחף" את התלמידים ומלמד בטכניקות לא שגרתיות? והייתי בכיתה ז', לא בכיתה א'…
נכון, זו ממש לא אותה דוגמה והוא עשה דבר בעייתי הרבה יותר, ועדיין – אני לא בעד דברים כאלה. ואני חושבת שזה כן חלק מגזרת המניפולציה.
הצגה היא הצגה ולכן יש להכריז עליה ככזו. אם לא מכריזים עליה ככזו – היא הצגה רק בדיעבד, ואז כבר עלול להיות מאוחר מידי.
Omer
פוסט ממש מעניין!
אשמח ל Follow-up עליו, כלומר לדעת אם בעקבות ההצגה והמעגל דברים השתנו, ואם עכשיו הילדים משתמשים יותר בשולחן השלום בתור כלי.
admin
אכן. אני מסכימה מאוד שזה נדרש.
רותי
היי מיכל,
לפי מה שהבנתי מהתיאור שלך, לא הכרזתם שאתם עושים הצגה אלא הנחתם שהילדים הבינו זאת בגלל הצחוק שלהם. אם כן הכרזתם אז לא היתה פה חוסר שקיפות.
מהחוויה שלי את הילדים הנחה כזו היא שגויה. גם אם ילד צוחק אין זה אומר שבמקביל לא מתגנב לו ספק שכל זה אמיתי ושהקללה "טיפש" שהוחלפה בינך לבין קאי כן נאמרה עם אחוז קטן של כוונה. אתם עובדים עם ילדים מאוד צעירים ודבר כזה עלול לגרום להם לחרדה ולפגיעה באמון שלהם בכם. גם אם בקבוצה הזו זה "עבר בשלום", אין זה אומר שבקבוצה אחרת זה יעבור בשלום. וגם, כמו שכתבתי, יש דברים שלא תראו כלפי חוץ אבל יכול להיות שמיתר כלשהו "פקע" בלב של הילדים מבלי שתדעו זאת לעולם. יש להתייחס לילדים ברגישות ובעדינות, במיוחד לילדים בני 6 ו-7. אני לא חושבת שנכון מצידנו המבוגרים להניח שהם "קלטו את הציניות".
מעבר לכך, לא בטוחה שטוב להם לראות אתכם משתמשים במילים שאתם לא רוצים שישתמשו בהם כלפיכם או אחד כלפי השני/ה. וזה לא בגלל שאני כזו "פוליטיקלי קורקט", פשוט לא צריך להוסיף על המילים המיותרות שגם ככה נפלטות לנו לפעמים בצורה אותנטית.
בבית הספר שבו למדתי היה מורה לאזרחות שנהג לנקוט שיטה דומה. כשלימד על דיקטטורה ביקר מילדים דברים לא הגיוניים, כשלימד על אוליגרכיה אסף אליו מספר ילדים להם נתן "זכויות יתר". בסוף השיעור כבר היה ברור לכולם שזו הצגה. אבל זכור לי טוב הפקפוק שהזדנב תוך כדי השיעור וגם המחשבות שליוו אותי אח"כ כלפי אותו מורה – האם הכוח שהוא ניצל לגיטימי? האם זה היה מעשה ראוי או קצת "ווירדי" וחולני? האם הוא לא עשה את זה כדי להיות מגניב וקולי בעיני עצמו שהוא "סוחף" את התלמידים ומלמד בטכניקות לא שגרתיות? והייתי בכיתה ז', לא בכיתה א'…
נכון, זו ממש לא אותה דוגמה והוא עשה דבר בעייתי הרבה יותר, ועדיין – אני לא בעד דברים כאלה. ואני חושבת שזה כן חלק מגזרת המניפולציה.
הצגה היא הצגה ולכן יש להכריז עליה ככזו. אם לא מכריזים עליה ככזו – היא הצגה רק בדיעבד, ואז כבר עלול להיות מאוחר מידי.