פגישות המסע שלנו

זו שנה רביעית שאני מובילה פגישות מסע באקטון, ואני מתרגשת מהן כל פעם מחדש. ואני מוכרחה לאמר שגם אנחנו, אבל בעיקר ההורים, עושים/ות כזו קפיצת גדילה משמעותית משנה לשנה, ובכל פעם אני מוצאת את עצמי מופתעת מחדש מכמה מדויקת ורגישה ומעצימה פגישה כזו יכולה להיות.

אז מה זו בכלל פגישת מסע? פגישת מסע (שכבר כתבתי עליה כאן כמה פעמים בעבר, אז אם אתם/ן זוכרים/ות משהו מפעם אתם/ן לא טועים/ות) היא המקבילה האקטונים לפגישת ההורים-מורים/ות המסורתית. היא קורית פעמיים בשנה, באיזור דצמבר ובאיזור יוני, וחוץ מהטיימינג אין שום דבר משותף בינה לבין הפגישה הזו כמו שאני זוכרת אותה מעברי הרחוק או מכירה אותה היטב מבתי הספר הציבוריים כאן או בישראל.

פגישת המסע באקטון מתחילה בבית. הלומד/ת וההורה/ים משריינים/ות זמן (די ארוך למען האמת) למעבר משותף על כל ההתקדמות של הלומד/ת באקטון בתקופת הזמן האחרונה. ביחד הם/ן עוברים/ות על המטרות שהלומד/ת מציב/ה לעצמו כל יום, על כמות הנקודות שהוא/היא מרוויח/ה, על הספרים שהוא/היא קורא/ת, על איפה הוא/היא נמצא/ת במ"מ, על פרויקטי הכתיבה שלו, על התגים שהוא/היא עובד/ת עליהם/ן כרגע, וגם על הפידבק הקבוע שהוא/היא מקבל/ת מהלומדים/ות האחרים/ות בסטודיו. כל המידע הזה זמין ונגיש ללומדים/ות וזו האחריות שלהם/ן לעדכן את ההורים על ב ד י ו ק איפה הם/ן נמצאים/ות. בניגוד לפגישה המסורתית שבה המורה מספר/ת להורה איך הולך לילד/ה בכיתה, כמה הוא/היא קיבל/ה במבחן, או מה הציונים שלו/ה, כאן האחריות כולה היא על הלומד/ת. שיהיה ברור, זה לא פשוט. תקשורת כנה ופתוחה בין הורים לילדים/ות, במיוחד בכל מה שקשור לבית ספר, היא דבר לא מובן מאליו בכלל. וכמובן שבפגישה עולות סוגיות מורכבות כמו חוסר התאמה בין איפה שההורה היה/תה רוצה לראות את הלומד/ת להתקדמות בפועל, מבחינה אקדמית אבל גם מבחינה חברתית. ובכל זאת, אני מאמינה שבו הדרך הכי נכונה לעשות את התהליך הזה. לתת ללומד/ת 100% אחריות על הלמידה ועל ההתקדמות שלו, גם מול ההורה והציפיות שלו/ה. כמו שכתבתי בפתיחת הפוסט, זה מדהים לראות את ההתקדמות דווקא של ההורים 🙂 משפחות שעושות את התהליך כבר שנה שנייה או שלישית מגיעות אליו מיומנות: ההורים יודעים/ות לשאול את השאלות הנכונות, להעצים ולא להוריד, להציע עזרה ולא לנסות לפתור בעיות, וזה מרגש ממש לראות איך הגישה האקטונית של לתת את המפתחות ללומד/ת מחלחלת גם לתקשורת מול ההורים בבית.

אחרי שהפגישה בבית מסתייימת ההורים ממלאים/ות טופס סיכום פגישה שבו הם/ן כותבים/ות אילו סוגיות הם/ן היו רוצים/ות לדון יחד עם המדריך/ה בסטודיו. ואז נקבעת פגישת המסע המשולשת: מדריך/ה, לומד/ת, הורה. בגלל שההורים והלומדים/ות כבר עברו יחד על כל המידע בבית, אין שום ציפייה שבפגישה הזו המדריך/ה יעדכן/תעדכן לגבי ההתקדמות של הלומד/ת. ההורה והלומד/ת מסונכרנים/ות לגמרי ומכאן אפשר להתקדם יחד 🙂

אז מה קורה בפגישה המשולשת? ראשית, עולות הסוגיות שההורים רוצים/ות לשוחח עליהן. במרבית הפגישות תעלה סוגייה אחת משמעותית: לפעמים חברתית, לפעמים אקדמית, לפעמים רגשית. למשל הלומד/ת שלי מרגיש/ה שקשה לו להתרכז בסטודיו, איך אפשר לעזור לו? הלומד/ת שלי תקוע לחלוטין במ"מ כבר חודשיים ולא זז מילימטר, מה עושים/ות? המדריך/ה לא יענה על השאלה, זה לא התפקיד שלו. הוא/היא שם כדי להעלות רעיונות שהלומד/ת יכול/ה לבדוק, או לשאול שאלות שיכולות לעזור ללומד/ת ולהורה לחשוב יחד על פתרון לבעיה.

אחרי השני הוא עבודה עם הדף שמצולם בתחילת הפוסט. מכל קטגוריה הלומד/ת בוחר/ת שאלה שהוא/היא רוצה לענות עליה, ההורה בוחר/ת שאלה, והמדריך/ה בוחר/ת שאלה. עצם זה שיש בחירה כבר מייצר מרחב אפשרויות 🙂 והשאלות הן בכוונה שאלות פתוחות, שמשאירות פתח לסיפור, לחשיבה. הרעיון הוא לעשות רפלקציה משותפת על המסע עד כה, וגם לחשוב ביחד על הצעדים הבאים. אם תקראו את השאלות, תראו שכמה מהן מעצימות במיוחד: אני אוהבת את "קח/י רגע להשוויץ", או את "מה כוח העל שלך?" שמאפשרות ללומד/ת לראות את ההצלחות שלו/ה, את הגיבור/ה שהוא/היא. גם השאלות של "מה הפחד הכי גדול שלך בסטודיו", או "מה המכשול שעוד לא התגברת עליו", מאפשרות חשיבה עמוקה שמייצרת למידה ממה שהיה ותכנון לקראת מה שיהיה.

אני השנה יצאתי כמעט מכל פגישה כזו עם דמעות בעיניים. זה מפעים ומרגש וכל כך מעורר השראה, לראות את האנשים/נשים הצעירים/ות האלו מדברים/ות ברהיטות ובבהירות על המסע שלהם/ן. לוקחים/ות עליו אחריות. מוצאים/ות פתרונות. לא מחפשים/ות אשמים/ות, אלא מסתכלים/ות למפלצת בעיניים ויודעים/ות שהם/ן יכולים/ות לנצח אותה: בין אם היא קושי במ"מ, קושי לבקש עזרה, קושי לבטא את עצמם/ות, קושי להתרכז, או כל דבר אחר. הפגישות האלו החזירו אותי לסיבה האמיתית שבגללה אני ממשיכה לצעוד במסע הזה עם כל הקושי שלו: אני באמת מאמינה שככה משנים/ות את העולם. עם הלב הפתוח, עם התקשורת המקרבת, עם לסמוך במאה אחוז על הילדים/ות שהאלו שהם/ן יכולים/ות להוביל את מסע החיים שלהם/ן לגמרי בעצמם/ן.