על סטנדרטים והערכה באקטון – פוסט העמקה

אחד הנושאים שבעצם לא נגעתי בהם ממש בפוסט מעמיק עד היום הוא נושא הסטנדרטים שנוגע גם בנושא ההערכה (יש פוסט בנושא תגים באקטון שגם הוא קשור להערכה, מוזמנים להיזכר אם בא לכם). גם כאן הגישה של אקטון חדשנית בעיניי, ואני אוהבת אותה מאוד וגם חושבת שאפשר לאמץ אותה בבית או במערכות חינוך שאינן אקטון.

נדמיין לעצמנו סיטואציה: הילדים נמצאים בעיצומו של מסע בלשות, והם צריכים להגיש דו"ח מסכם של הממצאים שלהם עד כה. או לחלופין, אחד הילדים הצעירים עובד על חוברת כתב היד שלו והוא סיים את החוברת הראשונה ורוצה להמשיך לשנייה. או דוגמא אחרונה: הילדים עובדים על בניית מודל לאקטון במסגרת מסע אדריכלות והם סיימו את העבודה על המודל הסופי שלהם. בכל הדוגמאות האלו, במערכת חינוך רגילה, זה השלב שבו הילד ייגש למבוגר האחראי בכיתה, יעדכן אותו שהוא סיים את הפרויקט, והמבוגר יתן לו חוות דעת כלשהיא: חוות הדעת תהיה לפעמים מילולית ולפעמים מספרית, אבל כמעט תמיד היא תהיה כזו שבה המבוגר ישווה את הילד לסטנדרט כלשהוא ויעריך אותו בציון או במילים בהתאם.

באקטון, בכל אחת מהדוגמאות האלו, השאלה הראשונה שנשאל את הילד תהיה "האם זו העבודה הטובה ביותר שלך?". אני חוזרת שוב, אנחנו נשאל את הילד "האם זו העבודה הטובה ביותר שלך"? המטרה היא להעביר את שרביט ההערכה אל הילד, ולפתח אצלו את היכולת לבחון את העבודה שלו בעיניים ביקורתיות וגם את השאיפה למצוינות. אתם בטח חושבים לעצמכם שבטח כל הילדים עונים כן ובזה נגמר הסיפור. אז זהו, שלא. רוב הילדים יידעו להגיד היטב האם זו העבודה הטובה ביותר שלהם, ובחלק לא מבוטל מהפעמים זו לא העבודה הטובה ביותר שלהם והם יודעים בדיוק למה. בהנחה שהילד אמר שזו העבודה הטובה ביותר שלו, הוא מוזמן לעבור לשלב הבא או לסיים את הפרויקט. במידה והוא אומר שזו לא העבודה הטובה ביותר שלו, הוא חוזר לעבוד עליה, וכשהוא מגיע לסיום בשנית נשאל אותו "איך העבודה הזו ביחס להגשה הקודמת?" ושוב, המטרה היא שהילד יעריך את העבודה שלו ולא אנחנו. ברגע שהילד ענה בחיוב גם על השאלה הזו, נשאל אותו "האם לדעתך העבודה עומדת בכל הדרישות שהוגדרו עבודה?". המטרה כאן היא לגרום לילד ללכת חזרה לדרישות הפרויקט ולוודא שהוא אכן עמד בהן. ולסיום, כאשר גם השאלה הזו נענית בחיוב, אנחנו נשאל את הילד "האם לדעתך העבודה מוכנה להגשה לתחרות/ להצגה בתערוכה?", והמטרה של השאלה הזו היא בעצם לגרום לילד לשאול את עצמו האם יש עוד משהו שהוא רוצה לעשות כדי לשפר את התוצר הסופי לפני שהוא מסיים לעבוד עליו.

עוד נקודה משמעותית בעיניי היא מי שואל את השאלות האלו. באקטון, המטרה היא להעביר סמכויות רבות ככל האפשר לילדים, ולכן בדרך כלל הילדים יחולקו לצוותי עבודה ולכל צוות יוגדר ראש צוות (שייבחר על ידי הילדים). ראש הצוות הוא זה שאליו יבואו הילדים להראות את התוצרים, והוא זה שישאל את השאלות האלו. אצלנו בסטודיו למשל זה לא מתממש ב-100%, ויש תוצרים מסוימים שמוגשים לראשי הצוותים ותוצרים מסוימים שמוגשים אלינו. השאיפה היא לאורך הזמן להעביר את כל הסמכות הזו אל הילדים.

אני רוצה לשתף אתכם בדוגמא מקסימה שהיתה לנו בסטודיו בנושא הזה בשבועות האחרונים. אחד הילדים הצעירים עמד לסיים את האי הראשון, וכל מה שעמד בינו לבין השלמת המשימה היתה חוברת כתב היד. עבורו כתב יד היתה משימה מאוד מאתגרת ובכל זאת הוא סיים את החוברת ובא להראות אותה לקאי. קאי עבר איתו על החוברת ועל כל דף הוא שאל אותו: "האם זו העבודה הטובה ביותר שלך?". ולמרות שזו המשימה הכי קשה שלו, ולמרות שזו המשימה האחרונה שעמדה בינו לבין הטקס המרגש של המעבר לאי השני, הילדון האמיץ הזה בחר להגיד על חלק מהדפים שהם לא היו העבודה הכי טובה שלו. ולהתחיל לעבוד עליהם מהתחלה. ובעיניי זו דוגמא מופלאה לכוח העצום של הכלי הזה. הילדים יודעים היטב לאמר האם זו העבודה הכי טובה שלהם, האם יש להם עוד מה לשפר ואיפה הם עומדים ביחס לדרישות. אם אנחנו מעבירים אליהם את שרביט ההערכה, הם מפתחים בעצמם את היכולת החשובה כל כך של ביקורת עצמית, וגם לאט לאט בונים בתוכם את השאיפה למצוינות. וכרגיל, כשזה מגיע מהם ולא מבחוץ, זה הופך להיות חלק מהם והם זוכים במיומנויות סופר משמעותיות לחיים הבוגרים שלהם.