על גדילה ופחד

אקטון האהוב שלנו גדל בשנת הלימודים הקרובה. אנחנו עומדות לפתוח בפעם הראשונה את כיתת ה"ספרקס" לגילאי 5-6 וכיתת ה"דיסקברי" שלנו (לגילאי 7-11) גדלה גם היא.

בשבועות האחרונים עברתי מסע ארוך ואינטנסיבי של קבלת משפחות חדשות לשבט שלנו. סיפרתי התהליך בפוסט הקודם, אבל אני אוסיף שמדובר באינסוף שעות של חשיבה והתלבטות ושיחות ועוד חשיבה. ועכשיו, כשהאקסל כבר סגור, אני מסתכלת על השמות האלו ומדמיינת איך תיראה השנה הזו. איך כל לומד ולומדת יגדלו ויתפתחו ולאילו כיוונים.

ויחד עם הגדילה בא גם הפחד. אני כבר מכירה אותו היטב, זו לא פעם ראשונה שהוא לא לבקר. אני גם יודעת כבר שככל שהגדילה היא בעלת פוטנציאל גדול יותר ביחס ישר הפחד גדול יותר. ומיליון מחשבות של "מה יהיה אם" מתרוצצות לי בראש, כל אחת משרטטת תרחיש אימה מפחיד יותר מקודמתה.

הכלי הכי טוב שאני מצאתי לעבוד עם הפחד הוא לדבר איתו. אני סוגרת את הדלת, שמה לי מוזיקה שקטה או מדיטטיבית ומתחילה לכתוב. ממש כותבת במילים על דף את כל הפחדים ואת כל הרגשות השלילייים ואת כל הסיטואציות האיומות שאני מפחדת שיקרו. אני מתעכבת על כל אחת המון, ממש מפרטת. וככל שאני כותבת יותר, ככה הפחד בתוכי קטן. לפעמים, אם אני מרגישה שעדיין יש פחד, אני גם עונה לו. שואלת שאלות ועונה גם להן. שרה חוגי לימדה אותי פעם כלי חזק בהקשר הזה, והוא השאלה "האם זו האמת?". אז לפעמים אני שואלת "האם זו האמת" ואז עונה לעצמי למה זו לא האמת. אני מרגישה שכל הסיפור כאן הוא להוציא את הפחד הזה לאור. אם אני מדחיקה אותו או מתעלמת הוא ממשיך לגדול בקצב מסחרר, אבל אם אני מדברת אותו או כותבת עליו, הוא פתאום מצטמק ולפעמים ממש נעלם (רק כדי לחזור שוב אחרי חצי שעה בתחפושת אחרת :)).

עוד שבועיים מתחילה שנת הלימודים השנייה שלנו. כל הסיפור בסוף הוא המשפט הזה של צ'רצ'יל: ההצלחה היא לא סופית, הכשלון הוא לא פטאלי. האומץ להמשיך ללכת הוא מה שמשנה באמת.

ממשיכה ללכת.