עוד כשלון שלי, ועוד למידה חשובה בדרך

אני חופרת לכם לא מעט על כמה חשוב להיכשל, ואני כל הזמן ממשיכה ליישם את העקרון הזה בעצמי 🙂 ואני מגלה שוב ושוב, שמתוך הכשלונות שלי אני לומדת הכי הרבה.

אתמול העברתי לילדים בסטודיו מעגל פתיחה בנושא יוריסטיקות. המעגל הוא חלק מהפרויקט החדש שלנו, בנושא יצירת משחקים, וכל השבוע הראשון מוקדש ללימוד הנושא של הסתברות, כדי להבין איך הוא משתלב בעולם המשחקים.

יוריסטיקות הוא ללא ספק נושא מורכב להבנה. גם למבוגרים אגב, בטח שלילדים בני 6 או 8 או אפילו 12. המעגל כלל סרטון TED על יוריסטיקות ואז דיון בשאלה האם הייתם מעדיפים לחיות חיים מבוססי יוריסטיקה בלבד, או חיים מבוססי החלטות רציונאליות בלבד.

התחלתי להקרין לילדים את הסרטון, ועצרתי באמצע כדי לבדוק אם מישהו הבין משהו. בגדול, אף אחד מהם לא הבין כלום. אז התקדמתי הרבה יותר לאט ממה שתכננתי, עצרתי את הוידאו עוד פעמיים ובכל נקודה וידאתי שהם הבינו על מה מדובר. תוך כדי הדיון הסברנו יחד מהם יוריסטיקות, הילדים נתנו דוגמאות משלהם ליוריסטיקות, הבנו למה למוח שלנו יש בכלל את הפיצ'ר הזה של קבלת החלטות לא מושכלת ובסוף גם דיברנו קצת על איך נכון יותר להם לקבל החלטות: על בסיס ניסיון העבר והאינטואציה או על בסיס ניתוח רציונאלי של כל האפשרויות.

נשמע די מוצלח סך הכל נכון?

אז זהו, שלא. קאי נתן לי משוב בסוף המעגל, והסביר לי שבעיניו היו שתי בעיות עם האופן שבו העברתי את המעגל: הבעיה הראשונה היתה שהיה לי מאוד חשוב שהם יבינו הכל. המטרה החד משמעית שלי היתה להעביר להם את הידע, וגם לוודא שהם קיבלו אותו. הבעיה השנייה שנבעה מהבעיה הראשונה, היא שלא סמכתי עליהם בכלל, לא סמכתי עליהם שהם יבינו בלי שאני אסביר. והם כמובן הרגישו את זה מייד, ובהתאם הפסיקו להיות במקום שלהם, ועשו כל מאמץ להגיע למקום שאני רציתי שהם יהיו בו.

ואז קאי ואני ניהלנו שיחה מרתקת, על מהות הלמידה באקטון וכמה היא שונה דרמטית ממהות הלמידה בכל מקום אחר. ובשיחה הזו נפל לי אסימון מאוד מאוד משמעותי: הרעיון הוא לא להעביר לילדים ידע. הידע הוא תוצר לוואי, שכל ילד סופג, במקום שבו הוא נמצא וברמה שבה הוא נמצא. אין שום מטרה אף פעם ללמד ידע. המטרה היא תמיד לחשוף, להכיר, לשים על השולחן. הילדים לוקחים את מה שאני שמה, וכל ילד מביא את מה ששמתי אליו ומעבד את החומרים באופן הכי אישי ומדויק עבורו. גם סיטוציה שבה אני מראה סרטון של טד, וארבעה מתוך שישה ילדים הבינו 10% ועוד שניים הבינו 15%, היא בסדר גמור. למעשה גם סיטואציה שבה כל השישה הבינו 0% היא בסדר גמור. כשאני "מכריחה" אותם להבין, אני בעצם מייצרת למידה מלאכותית, שלא נשאר ממנה אחר כך שום דבר. היא לא באמת נספגת. היא נקלטת לכמה דקות ואחר כך נעלמת, כי היא לא שלהם. ויכול להיות שבזמן הסרט או הדיון, הילדונת בת השש לא הבינה שום דבר, אבל שלושה חודשים אחר כך, כשהיא תשחק במשחק לוח חדש עם אבא שלה בבית, היא פתאום תיזכר במשהו שדיברנו עליו, וזה יצלצל לה מוכר, ופתאום יירד לה איזה אסימון, וזו הלמידה האמיתית. הלמידה מהבחינה הזו היא עוד טיפה ועוד טיפה, ומה שחשוב הוא ההמשך של הטפטוף ולא הגודל של הבריכה. כל עוד יש טפטוף, יש גירוי, יש חשיפה, יש עשייה, כל ילד לוקח מהטיפות האלו את מה שנכון ומדויק לו, ובונה לאט לאט את הבריכה המיוחדת לו.

אני לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי עד הסוף, אבל עבורי זו מסקנה פשוט משנת סדרי עולם.