ילדים מובילים למידה – מה זה אומר בעצם?

האלמנט שאני הכי אוהבת באקטון, ושהוא לדעתי הכי משמעותי ומחדש, הוא העובדה שהילדים הם אלו שמובילים את תהליך הלמידה של עצמם.

מה זה אומר בתכלס? האלמנט הזה בא לידי ביטוי בכמה אופנים:

ראשית, הילדים הם אלו שאחראים לקבוע יעדים לימודיים עבור עצמם. הם קובעים לעצמם בתחילת כל יום, ובתחילת כל שבוע, מה הם רוצים להשיג, לאן הם רוצים להגיע. אף אחד לא מגדיר את זה עבורם. הם יכולים להחליט שחשוב להם להתקדם בקריאה יותר מאשר בכתיבה, או בחשבון יותר מאשר בקריאה. הם אלו שקובעים את קצב ההתקדמות שלהם, והם אלו שמוודאים איך הם עומדים ביעדים שהם בעצמם הגדירו. אין אף מבוגר שאומר להם שהם לא מספיק טובים בחשבון, או שהם לא עומדים בציפיות בקריאה. אין מבוגר שמתאכזב, או מבוגר שצריך לרצות. יש לכל ילד את הקול הפנימי שלו, את מה שהוא אוהב, את מה שמושך אותו ומה שמעניין אותו, ולשם הוא הולך, וככה הוא לומד הכי טוב.

שנית, הילדים הם אלו שמנהלים את הסטודיו. הם מגדירים מהם החוקים שהם פועלים על פיהם, מה הן אמות המידה שהם מעוניינים לפעול על פיהן, מה חשוב להם יותר ומה פחות. בנוסף, ולא פחות חשוב, הם אלו שמוודאים שהם עומדים בכללים שהם קבעו. אין מבוגר שאומר להם מה לעשות, וגם אין מבוגר שמוודא שהם עושים את מה שמותר להם לעשות ולא עושים את מה שאסור להם לעשות. רק דמיינו לעצמכם כמה עצמאות מצד אחד, וכמה אחריות מצד שני, יש לילדים שמחליטים עבור עצמם מהם החוקים שלהם, וגם מוודאים שהם עומדים בחוקים האלו. אנחנו כל כך רגילים שהמבוגרים הם אלו שאמונים על אכיפת החוקים (אפילו בבתי ספר דמוקרטיים למשל!), והעובדה שאשכרה יכול להיות מצב שבו הילדים מקבלים לידיים שלהם את המושכות, על כל המשתמע מכך, הוא מצב שנשמע לרובינו כמעט דמיוני. אבל באקטון הוא המציאות הלכה למעשה.

שלישית, אין אף מבוגר בסטודיו שמלמד משהו ילדים. המבוגרים נמצאים בסטודיו כדי להנחות, להכווין, להעלות נושאים לדיון, לעזור אם נתקעים. בשום שלב של היום או של השנה (מלבד אולי שיחת בטיחות), הילדים לא יושבים מול מבוגר שמרצה להם ו"מעביר" להם ידע. גם במעגלים שהמדריכים מנחים, הם תמיד יעלו שאלות לדיון, אבל אף פעם לא ינסו ללמד חומר או להגיע דווקא למסקנה מסוימת. באופן כללי, ככל שמתקדמת השנה, המדריך אמור להיות פחות ופחות מורגש בסטודיו. השאיפה היא שעם הזמן, הילדים גם ינחו את המעגלים בעצמם, ובכך למעשה ייתרו כמעט לחלוטין את נוכחותו של המבוגר בחדר (אגב, תחשבו כמה לא פשוטה הסיטואציה הזו עבור מבוגרים שהתרגלו "ללמד", שתכלס זה די כולנו. כמה לא פשוט זה לוותר על הכובע של היודע/המלמד/המבין. מאוד לא מובן מאליו).

מה זה נותן לילדים אתם שואלים?

אני אענה שזה נותן להם עולם ומלואו. בכך שהאחריות על הלמידה עוברת לידיים שלהם, ניתנת להם האפשרות להתנסות והתמקצע במגוון כל כך רחב של מיומנויות: הם לומדים לעבוד בצוות, הם לומדים לתת משוב, הם לומדים לקבל משוב, הם לומדים לקחת אחריות על עצמם, הם לומדים להוביל, הם לומדים להיכשל ולקום ולנסות שוב, הם לומדים המון על חברות ועל יחסים בין אישיים, הם לומדים לעמוד מול קהל, הם לומדים לעמוד בזמנים, הם לומדים להוביל דיון, הם לומדים לטעון טענות, הם לומדים לקרוא, הם לומדים לכתוב, הם לומדים חשבון ועוד ועוד.

זה נשמע מאוד רדיקלי, אני יודעת, אבל ככל שאני מעמיקה בעולם האקטוני, אני יותר ויותר מרגישה שזה אפשרי. שאפשר להגיע למצב שבו הילדים הם אלו שמובילים את הלמידה, שאפשר לסמוך על הילדים שיוכלו לעשות את זה לא פחות טוב וכנראה יותר טוב, מאשר המבוגרים. ושזה יותר מהכל, מה שנותן לילדים האלו כלים אמיתיים לחיים במאה ה-21. חיים מלאים, עשירים, שמאפשרים להם להוציא לפועל את הפוטנציאל הטמון בהם. וכמו ששמתם לב, לא אמרתי מילה על הידע שהם צוברים בדרך. הידע הזה הוא פשוט תוצר לוואי של כל שאר הלמידה המשמעותית שהם לומדים באקטון.