מסכמת תקופה ראשונה, שנה שנייה

לפני שבעה שבועות התחלנו את השנה השנייה שלנו, כשצילה של הקורונה מרחף עלינו כמו צל ענק ומאיים. אני חושבת שלא ישנתי כמו שצריך כמה שבועות טובים לפני הפתיחה, והחשש הכי גדול שלי היה שבכלל לא נפתח את השנה. לא היה לי שום מושג איך זה עומד להיראות, ואיך אנחנו עומדים/ות לשרוד את הטרפת הזו, אם בכלל.

שבעה שבועות אחר כך, אני גאה להגיד שצלחנו את התקופה הראשונה בשלום.

יש בתקופה ראשונה המון היבטים של חוסר ודאות בלי שום קשר לקורונה. יש לנו לומדים/ות חדשים/ות, לומדים/ות ותיקים/ות, סטודיו חדש לגמרי של גילאי 5-6, שתי מדריכות חדשות, והאתגר של לקחת את כל ה"חדש" הזה, ולעשות ממנו שבט/קהילה הוא עצום. תוסיפו לזה את שגעון הקורונה שכולנו טובעים בו כבר כמעט שנה והנה לכם/ן הסיבה שבגללה החלטתי באיזהשהוא שלב די מוקדם שאני פשוט עוברת את זה יום אחרי יום. מתכננת למקסימום שבוע קדימה, ומנסה לסיים בהצלחה את היום הנוכחי וזהו.

קיבלתי החלטה חד משמעית בתחילת התקופה שהמטרה המרכזית שלי היא גיבוש הקבוצה וכמעט לא שום דבר אחר. במשך שבועיים ראשונים הדבר הכמעט יחיד שעשינו היה משחקי בניית קבוצה. מצאתי ספר נפלא בנושא (הנה הלינק, ממליצה בחום) וקראתי אותו מהתחלה ועד הסוף כדי לקבל מושג יותר טוב איך נכון לעשות את זה. מתברר אגב שבניית קבוצות הוא נושא נחקר עם המון אינפורמציה ומידע ששווה להכיר. אחרי השבועיים הראשונים הדבר העיקרי שנוסף ללו"ז שלנו היה היכרות מעמיקה עם המערכות השונות באקטון. הלומדים/ות היו צריכים/ות לכתוב חוזה חדש, להחליט על כללי דיון, לדעת להגדיר לעצמם/ן מטרות חכמות וכמובן לדעת לתת ולקבל פידבק. בערך באמצע הסשן הלו"ז שלנו כבר נראה כמו לו"ז אקטוני רגיל, אבל גם בתוך הפעילויות השגרתיות שלנו הדגש שלי היה הסתגלות וחיבור. המסע שבחרתי היה "מסע משחקים" ובגדול, בזמן המסע, הלומדים/ות פשוט שיחקו מגוון עצום של משחקי לוח וקלפים. סדנת הכתיבה היתה "מכתב לגיבור/ה שלי", ואלו שלא היו בשלים אליה פשוט עבדו על חוברות הכתיבה שלהם/ן. כל הפעילויות שבחרתי לאומנות ולמייקרספייס היו כאלו שמביאות את הלומדים/ות לידי ביטוי וכולן נעשו בזוגות, מה שאפשר להם/ן לעבוד כל פעם עם פרטנר/ית אחר/ת ולהעמיק את ההיכרות זה עם זו.

בסופו של דבר המאמץ הזה השתלם לגמרי: בסוף התקופה כבר היתה לנו קבוצה שמצליחה לנהל דיונים סוקרטיים עמוקים, לקבל החלטות, להרים מסיבת הלואין וגם לתכנן ולהוציא לפועל תערוכת סיכום תקופה ברמה הכי גבוהה שראינו עד היום. היחודיות של אקטון היא שהלמידה מובלת על ידי הלומדים/ות ולא על ידי המבוגרים/ות, וכדי להצליח להגיע למצב שבו זה מתאפשר צריכה להיות קבוצה מגובשת, מנהיגים/ות שמובילים/ות אותה וגם סט מערכות וכללים שמאפשרים למציאות הזו לקרות. להגיע לכל אלו תוך שישה וחצי שבועות זה חתיכת הישג שאני גאה בו מאוד.

יכולתי לסיים את הפוסט הזה כאן, אבל יש עוד מסר שמאד מאוד חשוב לי להעביר. למרות הקושי, למרות שהיו אלף רגעים בדרך שבהם ממש רציתי לוותר על כל הסיפור הזה, מה שגרם לי לחרוק שיניים ולהמשיך ללכת, היתה ההבנה שאני עומדת מאחוריה במאה אחוזים, שהילדות והילדים שלנו צריכים/ות מסגרות מתפקדות במיוחד בתקופה הזו. ואיכשהוא, בעולם שלנו, אני מרגישה שזה קצת נשכח. שהילדים/ות שלנו הם/ן אי שם בתחתית סדר העדיפויות, ולרוב מקבלי/ות ההחלטות לא מספיק משנה שרובם/ן המכריע יושבים/ות בבית מאז מרץ כמעט לבד מול מסך. אני מאמינה שיש במודל של אקטון משהו מאוד מיוחד: העובדה שאנחנו בית ספר קטנטן מקטינה מאוד את החשיפה והסיכון שלנו, וגם מאפשרת לחיבור ואינטימיות גדולים להיווצר. אני רוצה לאמר את זה חד וחלק: אני מאמינה במסגרת חינוך קטנות. אולי אפילו קטנות מאוד. אני חושבת שבתי ספר ענקיים של מאות או אלפי תלמידים/ות הם לא המסגרת האידאלית לייצר בה את השינוי שאני מאמינה שנדרש במאה ה-21. אני אגב לא מדברת דווקא על גודל כיתה, אני מדברת על הגודל של המסגרת כולה. של כמות האנשים והנשים שנדרשים/ות כדי לתפעל אותה, של כמות הפרצופים שלומד/ת צריך/ה להכיר כשהוא/היא מגיע/ה בבוקר או רצ/ה במסדרון במהלך היום.

וכמו שאומר המשפט בתמונה בתחילת הפוסט: סוד השינוי הוא להשקיע את כל האנרגיה בבנייה של החדש, לא בהרס של הישן. בגלל זה בדיוק אני כאן.