מחשבות על יחסים עם הורים

הצמיחה הכי גדולה שלי כמדריכה ומנהלת ביה"ס היא ללא ספק במערכות היחסים שלי עם ההורים. האתגרים הכי גדולים נמצאים שם עבורי, הנקודות הכי כואבות וגם המתנות הכי גדולות.

בשנה הראשונה שלי באקטון, ובמיוחד בחודשים הראשונים, כל שיחה עם ההורים היתה עבורי מיקס בלתי אפשרי של אימה, רצון לברוח ובעיקר רצון עמוק לרצות את ההורים. אני באופן טבעי בן אדם שאוהב לקבל פידבק חיובי ואוהב מאוד שאנשים/נשים מרוצים/ות מהעבודה שלי. בעבודות הקודמות שלי בחיים היו לי המוני עימותים עם לקוחות כמובן, אבל אני חושבת שאקטון נמצא אצלי במקום עמוק יותר ואישי יותר ולכן גם השיחות האלו היו לי קשות יותר. אני רוצה בעצם להגיד שגם אם הורים היו מתקשרים לשאול שאלה פשוטה או סתם לקבל עוד מידע, הייתי מוצאת את עצמי נעלבת/ נפגעת/ כועסת או שילוב של כל אלו יחד.

למזלי הרב קבוצת ההורים המקימים/ות של אקטון הם קבוצה של אנשים ונשים מעוררי/ות השראה עם המון סבלנות שהלכו איתי יד ביד ולימדו אותי שיעור כל כך חשוב בתקשורת מקרבת, בפתיחות, והכי הכי באמון. משיחה לשיחה הבנתי שאף אחד/ת לא מחפש/ת אותי, אף אחד/ת לא רוצה לפגוע בי. שיש כאן הורים שאוהבים/ות את הילדים/ות שלהם/ן אהבת עולם מצד אחד, ומאמינים/ות גדולים/ות בדרך של אקטון מצד שני וביחד אנחנו לאט לאט מוצאים/ות הדרך הכי מדויקת לתמוך בלומדים/ות באופן הכי מדויק ואישי עבורם/ן.

השנה השנייה פגשה אותי עם המון משפחות חדשות וגם סטודיו חדש לגמרי של גילאי 5-7. למרבה השמחה, השיחות עם ההורים הותיקים/ות מלחיצות אותי הרבה פחות. אני כבר מכירה אותם/ן היטב והם/ן אותי, וכשאנחנו משוחחים/ות על דאגות/חששות שיש להם/ן (ויש להם/ן!) אני מרגישה שאנחנו ביחד בסיפור הזה, צוות. שאנחנו מצליחים/ות לייצר שיתוף פעולה מתוך מתוך מקום של אמון וחיבור.עם המשפחות החדשות עדיין יותר מאתגר לי אבל לשמחתי הרבה פחות. אני כבר לא עונה לכל טלפון/מייל בשנייה שאני מקבלת אותו, אני כבר לא נלחצת כל כך. אני מצליחה לחכות כמה שעות ולפעמים אפילו יום-יומיים לפני שאני מחזירה תשובה או טלפון (בהנחה שלא מדובר בעניין דחוף כמובן) ואני כל הזמן שומרת בראש את האפשרות שלא כל האמת נמצאת אצלי. אני גם שמה לב שאם אני מרגישה שההורה שמדבר/ת איתי מגיע/ה מתוך מקום של אמון בי/בדרך, יותר קל להיכנס לשיחה כמקום של דיון וחשיבה משותפת. אבל אם אני מרגישה שיש ברקע לשיחה חוסר אמון בסיסי בי/בדרך החינוכית של אקטון, אני מראש נסגרת ומאוד קשה לי להתקדם. ועל זה אני מנסה לעבוד כמובן.

אין לי דרך מאוד חכמה לסכם את הפוסט. אני כן רוצה להגיד רוצה להגיד שעבורי הבסיס הוא קודם כל אמון, ואחר כך לזכור שיש כאן שותפות אמת שצריך לבנות כדי להצליח. בסוף ההורים מכירים/ות את הלומד/ת שלהם/ן טוב יותר מכל אחד/ת אחר/ת, והדרך הטובה ביותר לתמוך בלומדים/ות היא לייצר חיבור אמיתי של המשולש לומד/ת-הורה/מדריך/ה. זו אגב עוד סיבה נהדרת בעיניי ללמה חשוב שמסגרות חינוכיות תהיינה קטנות ולמה כל כך חשוב לי לשמור על קצב צמיחה איטי לאקטון שלנו.