למי את בוחרת להקשיב?

באחד ממעגלי פתיחת הבוקר האחרונים בחרתי להראות לתלמידים/ות את הסרטון הזה. אני ממליצה לכם/ן לראות אותו גם, אבל אספר כאן את התקציר: בסרטון רואים שני צפרדעים קטנות שנתקעו בתוך בור מאוד עמוק. הצפרדע הראשונה מנסה לקפוץ החוצה ולא מצליחה. בנתיים מתאספות צפרדעים אחרות למעלה ומתחילות לצעוק לה: "אל תקפצי", "אין סיכוי שתצליחי", "תכף יירד גשם והבור יתמלא מים ותוכלי פשוט לשחות למעלה", "למה את ממשיכה לנסות? אין סיכוי שתצליחי!" וכו. הצפרדע השנייה שבתוך הבור מקשיבה לצפרדעים שלמעלה ואומרת לצפרדע שקופצת: "מה נסגר איתך? למה את לא מקשיבה להן? למה את ממשיכה לקפוץ? אין סיכוי שתצליחי!". הצפרדע הקטנה ממשיכה לנסות ובסוף מצליחה. כשהיא יוצאת מהבור היא מסתכלת על הצפרדעים שהיו למעלה ומודה להן שעודדו אותה כל כך. הצפרדעים למעלה מבינות שהיא חירשת, ולכן היא לא שמעה את המילים שלהן רק ראתה אותן צועקות לה וחשבה שהן מעודדות אותה. הן מסתבובבות חזרה לבור, לצפרדע שנשארה בפנים, ומתחילות לצעוק לה: "תקפצי!", "את תצליחי", "תנסי עוד, את יכולה" והצפרדע השנייה מנסה לקפוץ וכמובן בסוף מצליחה.

אחרי שראינו את הסרטון ניהלנו יחד דיון מאוד מעניין. דיברנו על הקולות שסובבים אותנו. ועל כמה השפעה יש לקולות האלו עלינו. שאלתי אותם איך הם מגיבים לקולות חיצוניים שאומרים להם/ן שאין סיכוי שהם/ן יצליחו. כולם/ן ענו ישר שהם לא מקשיבים להם/ן אבל אז הבנו שזה יותר מורכב. מה אם הקולות האלו הם אבא ואמא? או חבר/ה טוב/ה? ניסינו להבין מתי אנחנו מקשיבים/ות לעצה שניתנת לנו, ומתי אנחנו מעדיפים/ות להקשיב לעצמנו (וכמובן שאין כאן תשובה נכונה או אחידה לכולם/ן). ובסוף שאלתי אותם/ן אם בדרך כלל הקולות האלו הם באמת אנשים/נשים מבחוץ, או פנימיים בתוכם/ן, והיה מדהים לראות שרובם/ן אמרו שהקולות הכי מקטינים/ות הם דווקא בפנים. וחשבנו יחד על איך אפשר לענות לקולות האלו, ואיך אפשר להשקיט אותם קצת או לא להקשיב להם.

וכמו תמיד למדתי כל כך הרבה בדיון הזה. כי אני מכירה את הקולות האלו כל כך טוב. אלו הקולות שלי בפנים, שלאורך כל הדרך אמרו לי: "עזבי נו, אין סיכוי שתצליחי להקים בית ספר", "למה בכלל צריך להקים בית ספר כזה? הרי יש כאן בתי ספר שמדורגים כל כך גבוה", "אף אחד לא ירצה לשלוח את הילדים/ות שלו לבית ספר שלך ולתת לו הזדמנות בכלל", "מי יאמין בך כאן?", "עזבי כבר, תפסיקי לנסות, בחיים זה לא יעבוד לך". וכל קול כזה, שגם נשמע מבחוץ, אבל בעיקר בעיקר נשמע בפנים, היה קול שהייתי צריכה לשבת ולדבר איתו. ממש לעשות משא ומתן. ולהסביר שוב ושוב למה. להתעקש, ולא לוותר. והיה שם קול קטן יותר, בפנים בפנים, שכל הזמן אמר לי לא לוותר. ומדהים כמה קל לא לשמוע אותו, פשוט לפספס אותו בין כל שאר המקהלה. וגם היום, אחרי שכבר פתחנו, הקולות האלו שם. והשיחות האלו הן יומיומיות. הנושאים אולי קצת השתנו, אבל הקונספט נשאר דומה למדי. ובעיניי בסוף, היכולת להגשים חלום גדול, קשורה בקשר ישיר עם היכולת לדבר עם הקולות האלו ולתת להם מענה.