כמה חשוב לכבד את הקצב
אני רוצה לכתוב היום קצת על כמה חשוב לכבד את קצב הלמידה של כל ילד וילדה.
כבר סיפרתי כאן שבאקטון כל ילד/ה קובע/ת לעצמו/ה את יעדי הלמידה. כל בוקר הם מגדירים לעצמם את היעדים לאותו יום, ובסוף היום מעדכנים איך עמדו ביעד. בנוסף, בכל שבוע הם יושבים עם ילד אחר מהסטודיו ומנתחים ביחד את השבוע שחלף ומתכננים את השבוע שיהיה. העבודה עם היעדים נותנת לילדים המון עצמאות, המון שליטה על הלמידה שלהם וגם כלי מהמם לחיים שמאפשר להם ללמוד איך מתכננים יעדים הגיוניים לעצמך.
ובכל זאת, גם בתוך הקצב שהם בעצמם מגדירים להם, יש עליות וירידות. ויש שבועות שבהם הם מגדירים יעדים בשמיים ובפועל לא בא להם ללמוד. פשוט לא בא להם. לפעמים הם תקועים על נושא מאוד קשה במתמטיקה, או שמשהו בבית מעסיק אותם או שאפילו אין ממש סיבה שאפשר להצביע עליה, ובכל זאת, לא בא להם. וכל היופי באקטון, זה לדעת לקבל שיש גם שבועות כאלו. יש שבועות שבהם נראה כאילו הילדים בסטודיו תקועים. לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים קדימה. והחוכמה הגדולה היא לא להילחץ. להמשיך להאמין בהם. להמשיך להאמין שכשהמוטיבציה ללמידה היא פנימית, היא תשוב אליהם. כשהרצון ללמידה נובע ממקום אמיתי, מהלב, ולא כדי לרצות מישהו או לקבל ציון גבוה, אז הוא קיים שם. ואחרי שבוע או שבועיים או שלושה, הם חוזרים אליו, ונכנסים מחדש לקצב שלהם.
וזה שיעור כל כך משמעותי בעיניי. כי אנחנו כל כך רגילים, כמעט מתוכנתים, לקבל את הקצב מוכתב ממישהו אחר. במיוחד בבית ספר אגב. יש מורה, יש כיתה, יש חומר שצריך להספיק, ואי אפשר להחליט פתאום באמצע ינואר שעכשיו שבוע לא בא לי לעשות כלום. והקול הפנימי הזה, שקובע את הקצב שלנו, הוא קול שאנחנו לומדים להתעלם ממנו. לומדים להגיד לו שהוא לא צודק, ועכשיו אי אפשר. אבל הקול הזה הוא כל כך חשוב! כי זה הקול האמיתי שלנו. ויחד איתו מגיעה המוטיבציה הפנימית ללמידה מתוך עניין, מתוך סקרנות אמיתית ולא כי מישהו אחר מכריח אותנו.
אני כן אגיד שכמו כל שיעור משמעותי באקטון, הוא מורכב ללמידה עבורי. בפועל, כשזה קורה לילדים שאני המדריכה שלהם בסטודיו, אני ישר נלחצת. אני רואה את תיעוד ההספק היומי שלהם צונח, ולא חוזר לעצמו יום אחרי יום, ואני מתחילה להילחץ. ומה אם הוא לא יחזור ללמוד? ומה אם הוא יחליט שלא בא לו יותר ללמוד בכלל? אבל שוב ושוב אני מגלה שהם חוזרים. ולפעמים הם אפילו חוזרים נחושים וחזקים יותר ממה שהיו לפני שעזבו. כאילו ההפסקה הזו הטעינה אותם, אפשרה להם לאזור כוחות שהיו חסרים להם.
אז זה שיעור שאני לומדת מחדש, וגם מנסה ליישם עם הפרטיים שלי בבית: לכל ילד יש את הקצב שלו, וכל כך חשוב לכבד את הקצב הזה.
7 תגובות
אלי לוין
מיכל שלום רב,
שמי אלי לוין. אני מסיים השנה קורס מנהלי בתי הספר (אבני ראשה).
נושא האקטון במערכת החינוך מאוד מעניין אותי. לשמחתי גיליתי בזכות הבלוג שלך שזה משהו קיים ואין צורך להמציא את הגלגל.
אשמח אם נוכל לדבר, להתכתב יותר בעומק בנושא כדי שאוכל ללמוד ממך.
המייל שלי eli.levin79@gmail.com
תודה מראש'
אלי.
admin
נשמע נהדר! מוזמן לכתוב לי: michal2904@gmail.com
אלי לוין
הי מיכל,
תודה על התגובה, שלחתי לך מייל.
עוד פעם תודה,
אלי
ענת קדם
את מרתקת ומלמדת וממלאת בהשראה דרך הבלוג הזה. ורק רוצה בית ספר כזה בארץ.
Omer
ממש מעניין!
נראה לי שכדאי לשאול את הילדים אחרי תקופה כזו שאלות רפלקציה:
1) מה גרם לך להפסיק ללמוד / להוריד את הקצב לתקופה מסויימת?
2) מה עזר לך לחזור?
ואפשר גם לשקף להם את התחושה שלך – שטבעי שיש תקופות בהן יש פחות חשק לעשות דברים, אבל יש דברים שעוזרים לחזור מהן – וכדאי לדעת מה הם למקרה הצורך 🙂
אם את שואלת, אשמח לדעת מה התשובות.
admin
תודה יקירתי. ואיזה כיף שאת כאן <3
admin
זה נכון, ואנחנו מדברים איתם על זה לא מעט. הם הרי עושים פעם בשבוע רפלקציה על הלמידה שלהם ויודעים להגיד מתי ומה קשה להם. ואחת השאלות הקבוצות ברלפקציה השבועית היא "במה התקדמת השבוע ומה עזר לך במיוחד להתקדמות הזו".
זה מעניין כי אני חושבת שהרבה פעמים הם לא יודעים בדיוק לשים את האצבע על הסיבה שבגללה היתה להם פחות מוטיבציה ללמוד. הם יגידו משהו כמו "מה שאני לומדת בחשבון משעמם" למשל, אבל לא תמיד זה יהיה זה. לפעמים זה באמת משהו עמוק יותר, או כזה שבכלל לא קשור ללימודים.