כמה זה כואב להיכשל באמת
ביום רביעי שעבר היתה לי שיחה ארוכה עם חברה טובה על כמה חשוב לתת לילדים שלנו להיכשל. זה משהו שאני מאמינה בו מאוד, עוד מלפני אקטון, אבל באקטון זה אחד מעקרונות היסוד הכי חשובים במערכת: הכשלון הוא אבן דרך משמעותית במסע להצלחה. כשלון צריך להיות שכיח, מהיר וזול. אני לגמרי יודעת להסתכל על הילדים הפרטיים שלי בעיניים, וגם על הילדים בסטודיו, ולהגיד להם עם כל האמונה שלי, שהעובדה שהם בזה הרגע נכשלו, היא למידה סופר משמעותית עבורם, ומכאן הם יצמחו הרבה יותר מאשר מכל הצלחה.
העניין הוא שבתור מבוגרת אני די שכחתי מה זה אומר להרגיש כשלון. לא כשלון קטן, כזה לא חשוב ושרק אני רואה, אלא כשלון צורב, כזה שכו-לם רואים. ואיך אני יודעת ששכחתי? כי ביום שישי נכשלתי כשלון כזה, ותחושת הכאב שהיתה בו היממה אותי לגמרי.
הגעתי לסטודיו ביום שישי אחרי שבוע שלם שיאיר היה בנסיעת עבודה. עם מינוס אנרגיה רציני. העברתי בבוקר מעגל פתיחה, שהיה מוצלח (אם כי יש הרבה מקום לשיפור), ואחר כך הלו"ז התנהל כסידרו: הילדים למדו לימודי ליבה במחשב, אכלו צהריים, שיחקו. בצהריים התיישבנו למעגל אזרחות. הדרך שבה אנחנו לומדים אזרחות באקטון מקסימה בעיניי: אנחנו קוראים יחד ספר שמספר את ההיסטוריה של העולם (ספר סופר מומלץ אגב!), ועל מה שאנחנו קוראים אנחנו מנהלים שיחה סוקרטית. כבר מתחילת המעגל היה ברור שהילדים לא מרוכזים. אחרי חמש דקות ביקשתי מאחד מהם לצאת כי ראיתי שהוא לגמרי לא בעניין (זה לגמרי משהו מקובל באקטון, אין שום טעם להכריח ילד להשתתף בפעילות שלא מעניינת אותו). הוא יצא וההפרעות רק החמירו: כל הילדים שנותרו התפוצצו מצחוק, עשו שטויות, ואני בשום אופן לא הצלחתי לייצר את הריכוז שרציתי. בשלב הזה הרגשתי חסרת אונים לגמרי: לא היתה לי שום כוונה לצעוק עליהם, אין לי שום דרך להעניש אותם (גם צעקות וגם עונשים הם לגמרי לא חלק מהסיסטם באקטון), ופשוט הרגשתי שמרגע לרגע אני נלחצת יותר ומתרגזת יותר. בשלב מסוים ביקשתי מעוד ילד לעזוב את המעגל, ולמען האמת זה כן עזר להרגעת העניינים, ושאר המעגל עבר בשלום עם שיתוף פעולה משמח של הילדים שנשארו. זה כמובן לא שיפר בשום צורה את ההרגשה האישית שלי: הרגשתי כשלון גמור. הקול היחיד ששמעתי בראש היה "את רואה??? אין לך סיכוי להצליח!!! אמרתי לך! אמרתי לך! מה את שווה אם את לא מצליחה להעביר מעגל של שעה אפילו???" עמדו לי דמעות בעיניים ברמה שהיה לי קשה אפילו להסביר לקאי מה קרה.
קאי הציע שנראה יחד את הצילום של המצלמות בסטודיו, ואחרי שצפינו יחד בחלק הבעייתי, קאי הציע שנעשה Reset. הושבנו את הילדים למעגל ודיברנו איתם על מה שקרה. קאי שאל אותם אם הם חושבים שהם עמדו בחוזה שהם בעצמם ניסחו, וכולם אמרו שלא. ראינו יחד איתם את התיעוד במצלמה, וקאי ביקש ממני לתאר איך הרגשתי. אמרתי להם שהרגשתי שהם לא לגמרי לא מכבדים אותי, ואמרתי להם ש"תחושת השפלה" זו מילה קשה, אבל בדיוק ככה הרגשתי. השיחה המשיכה עוד וכללה בעיקר שיקוף של הסיטואציה עבורם, ואז דיון בשאלה איך אפשר למנוע מקרים כאלו בעתיד ומה הם מציעים שיהיו ההשלכות של המקרה הזה. אני בכוונה לא מרחיבה יותר מדי על החלק הזה כי זו לא הפואנטה שלי בפוסט.
אחרי השיחה הלו"ז המשיך כרגיל, אבל התחושה הקשה לא עברה לי בכלל. למעשה, כשנכנסתי לאוטו והתחלתי בנהיגה הארוכה הביתה, לא הפסקתי לשחזר את מה שקרה בסטודיו, והדמעות פשוט לא הפסיקו לרדת. לשמחתי הרבה יש לי כל מיני כלים לעבוד עם תחושות כאלו, וחברה טובה אחת שהתגייסה לעזור לי לעבד אותן, ואני יכולה להסתכל אחורה עכשיו ולשתף אתכם במסקנות שלי:
- האירוע עצמו לא היה כל כך חמור 🙂 בסופו של דבר היו כאן ילדים שלא היה להם כוח לשיעור אזרחות ובמקום להקשיב עשו שטויות וצחקו. לא צחקו עליי, לא צחקו ממני, סתם השתובבו.
- תחושת הכשלון שלי היתה צורבת עד מאוד. הרגשתי שלא עמדתי בציפיות של עצמי, הרגשתי שזה קשור לעובדה שהאנגלית שלי לא מספיק טובה, הרגשתי שהילדים בסטודיו בטח חושבים שאני איומה, הרגשתי שקאי יהיה מאוכזב ממני ועוד ועוד קולות מקטינים ומעליבים.
- הדרך האקטונית הנכונה להתמודד עם מצב כזה היא פשוט להגיד להם "אני מרגישה שאתם לא מכבדים אותי ומבזבזים לי את הזמן ולכן אני קמה והולכת. אין טעם שנמשיך אם אתם לא רוצים ללמוד עכשיו יחד", ולקום וללכת. אני הייתי כל כך עסוקה בתחושת הכשלון שלי שבכלל לא הייתי פנויה לחשוב בבהירות ולבחור בפתרון ההגיוני.
- העובדה שהגעתי לסטודיו עם מינוס אנרגיה העצימה את כל האירוע והפכה אותו להרבה יותר גרוע ודרמטי ממה שהוא היה צריך להיות.
אז מה בעצם אני רוצה להגיד לכם כאן? שכל האירוע הזה הזכיר לי בבת אחת כמה קשה וצורבת תחושת הכשלון יכולה להיות. וכמה זה לא פשוט לפעמים להיכשל. וזה גרם לי להרהר המון בכל הפעמים שבהן הילדים שלי והילדים בסטודיו נכשלו, ואני אמרתי להם, באמונה שלמה, שהכשלון הזה רק יצמיח אותם. וזה נכון, הוא מצמיח, אבל כמה זה גם חשוב לזכור במקום הזה בדיוק, כמה כשלון יכול לכאוב. וכמה חשוב לזכור באמפטיה אמיתית למי שנכשל, בהבנה שברגע הכשלון עצמו, יש גם המון קושי.
ומצד שני, האירוע הזה גרם לי להתעמת עם המון קולות פנימיים מקטינים שעד עכשיו די התעלמתי מקיומם. והוא הכריח אותי לשבת עם עצמי ולעשות איתם עבודה פנימית, כדי שבפעם הבאה הם לא ינהלו אותי. והעבודה הזו היא סופר חשובה, וסופר מצמיחה והיא לא היתה קורית בלי הכשלון הזה. ושוב אני חוזרת לתחילת הפוסט ומבינה "על בשרי" מה שנקרא, כמה הכשלון משמעותי בדרך להצלחה.
יצא ארוך, ומורכב, אבל אני חושבת שחשוב 🙂
9 תגובות
armony yoav
הי
שמעתי אותך בפודקסט של פרסונה ומיד נכנסתי לקרוא.
אני חסיד של חינוך פרוגרסיבי ומנסה ללמוד עליו ככל האפשר, אך אני מחפש דרכים לעשות את זה במסגרת בתי הספר הממלכתיים (לשם כך הקמתי עמותה – http://www.nitzotzot.org.il/ ).
לגופו של הפוסט, אם הבנתי נכון את מדריכה בבית הספר חודשיים במשך יומיים בשבוע, אין לי ספק שמה שאת עוברת הוא תהליך הלימוד הראשוני (שתמיד כולל פוטנציאל גדול יותר לכישלון/נפילה/אכזבה)
אמשיך לעקוב אחריך
יואב
admin
הי יואב! איזה כיף ששמעת את הפודקאסט ועוד יותר כיף שהגעת לכאן. גם אני חסידה גדולה של חינוך פרוגרסיבי, תיכף אלך לקרוא עוד על העמותה שלך. מה שאני עוברת הוא אכן תהליך הלימוד הראשוני (כמובן שלימדתי בעבר, אבל באקטון אני צועדת את צעדיי הראשונים ויש כאן המון מה ללמוד). אני מסכימה איתך שתהליך כזה עשוי לכלול הרבה חוויות של כשלון ואכזבה, אני עושה כמיטב יכולתי ללמוד מהן.
תודה רבה שעצרת לכתוב ואשמח לשמוע ממך גם בפוסטים הבאים!
רותי
היי מיכל,
זהירות תגובה מאוד ארוכה…
הבלוג שלך כל כך סוחף! אני קוראת אותו כבר כמה ימים כמו ספר מרתק או יותר נכון, כמו תוכנית טלוויזיה מרתקת:)))
זה כל כך עושה חשק לעבוד בחינוך (אני עובדת בחינוך אבל לא בבית ספר)…
מעניין מה שכתבת כי מן ההתחלה אמרתי לעצמי שאני בטח לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כמו שעשית ולו בגלל השפה שאינה קולחת עבורי. זה מאוד מרשים שאת מצליחה רוב הזמן להסתדר עם זה ואני מניחה שסה"כ האנגלית שלך מעולה (גם שמעתי אותך בפודקאסט בעברית ואת נשמעת בן אדם עם דיבור קולח).
אחד הדברים שהכי מרשימים אותי בגישה האקטונית, היא היושרה הפנימית שבאה לידי ביטוי בגבולות המשמעתיים נקרא לזה. בעיני מאוד חשוב שלכל הפרתגבול תהיה תגובה ברורה וצפויה ושלא 'מחליקים דברים' – כך לגבי הסטרייקים, ההורדה בדרגות החופש ומה שהיית אמורה לומר לילדים בסיטואציה שקרתה לך.
אחד הדברים שהכי קשים לי במערכת החינוך בישראל (מניחה שזה לא רק כאן אבל זה מה שאני מכירה), זה חוסר העקביות, העדר אחידות וחוסר הכלים בהנחייה למורים ולמנהלים כמו גם להורים. בישראל אם מורה יחזיר ילד הביתה באמצע יום לימודים זה עלול לעלות לו במקום העבודה שלו… למערכת אין שיניים ולא במובן הנוקשה אלא במובן שכמעט בלתי אפשרי להוציא רעיונות מדהימים לפועל כי לא נותנים מספיק משקל ומשמעות לשמירה על הכבוד והביטחון הבסיסי של כל הגורמים במערכת – התלמידים, המורים והמשפחות.
לגבי דרגות החופש של התלמידים והעמידה ביעדים – זה גם מאוד מדבר אליי. גם העובדה שאקטון מספקת תכנים ברמה כזו גבוהה.
מכל הגישה מורגשת השקעה עצומה וירידה לפרטים ובעיקר הרבה הגינות ויושרה של המערכת – לכל רעיון יש יישום ונראה שמאוד מקפידים לא "לפזר הבטחות שווא" ולהעריך נכונה את הדרך.
בקיצור אני ממש מתלהבת ואת מאוד מדבקת בהתלהבות שלך.
דווקא הניסוח של המושג גיבור ושינוי העולם גורם לי לתחושות אמביוולנטיות.
אולי זה גם בגלל תרגום המילה "HERO" לעברית והקונוטציות של השורש "ג.ב.ר" בעברית (השיר 'דני גיבור', האדרת תכונות 'גבריות' מיליטנטיות וכולי). מצד אחד אני מבינה את הרציונל ואת השאיפה ליצור עולם בו כל אחד מנסה להיות הכי נאמן לעצמו תוך ראיית האחר וראיית טובת החברה ואת זריקת המוטיבציה לחיים ולהגשמה שרוצים לטעת בכל ילד וילדה. ומצד שני החלק הזה בהגדרות של אקטון נשמע לי כמה דרגות יותר "דתי/כתי" משאר העקרונות שהבאת. אולי זה נכון לנסח בצורה פנטסטית את מטרות העל, אבל הקונוטציה שלי מהמילה "גיבור" היא קצת של מושג "מנופח" ואולי "אמריקאי-שיווקי-שטחי-פופליסטי". איכשהו זה מרגיש ונשמע לי מזייף וצורם לצד כל יתר האמירות שלהם.
אני תוהה האם הסקאלה של קורבן-גיבור היא נכונה?… האם ההפך של גיבור הוא קורבן? אני ממש לא בטוחה. הרי כולנו גם וגם…
מתוך נתינת קרדיט להוגים של אקטון, אני מניחה שהסיבה שהם רוצים ליצור 'גיבור' היא חשיבה הומניסטית על עולם העתיד האוטופי של הגיבורים שהם ייצרו, כדי שיהיה עולם טוב יותר לכולם. אבל האם לנסח בכזו פשטות שמטרתו של כל אחד היא לשנות את העולם זה דבר נכון? האם נכון להקריא לילד סיפורים על "גיבורים" מגיל גן? אני חושבת שבני אדם לא תמיד חייבים "להיאבק", יש בזה משהו נורא מתיש גם ומאוד הישגי או פשטני. מעבר לזה, ההשוואה של ילד את עצמו (וגם של בוגר) לגיבורים מהספרים יכולה לשתק ולרפות את ידיו ולחוש שחייו אפרוריים ודווקא להרחיק אותו מהאני האותנטי.
הרי גם בעבודה היומיומית באקטון, שמטיבה יש בה הרבה עבודה קבוצתית שמצריכה ויתור לקבוצה והכלה של הזולת, הילד לא יכול להיות כל הזמן "גיבור". יש הרבה ויתור במצב הזה ויש הרבה ויתור בלחיות בעולם הצפוף שלנו.
ברמה מסוימת אני חושבת שהניסוח שהם בחרו בו חוטא למציאות ובניגוד לפרקטיקה שלהם, יש בו פחות הגינות ויושרה. סליחה שאני מרחיקה למחוזות פילוסופיים, אבל בעצם הקיום של כל אחד מאיתנו יש גם רע – תמיד אנחנו קיימים 'על חשבון', לא מצליחים לעזור לכל מי שזקוק לעזרה, מעלימים עין מעוולות כדי שנוכל לשמוח וכולי.
אני משתפת בתהייתי מה תפקידה של מערכת החינוך: להציג את הדברים בצורה ישרה ולהימנע מלהבטיח 'הבטחות שווא' בצורת אמירות גרנדיוזיות? או לצייר עולם אוטופי ששואב משפה של ספר פנטזיה?
האם עידון של האקסיומה הראשונה באני מאמין של אקטון בהכרח תוביל להצמחת בני אדם פחות הומניים, מוגשמים ומאושרים?
admin
וואווו!!!!! רותי!!!! איזו תגובה מושקעת וארוכה ומשמחת!
ראשית, תודה גדולה על המילים שלך, אני חושבת שההגדרה שלך שהבלוג סוחף כמו "תוכנית טלוויזיה מרתקת" היא אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי 🙂
כתבת המון נקודות, אשתדל להתייחס לכולן:
1. האנגלית שלי אכן טובה מאוד, אבל היא לא שפת האם שלי. זה משהו שאני מתמודדת איתו כל יום. הייתי רוצה להגיד לך שאני כבר לגמרי שוחה בזה, אבל זה לא המצב. אני מרגישה שאני מתקדמת ואני מניחה שזה מה שהכי חשוב.
2. אני מאוד מסכימה איתך על הגבולות הברורים באקטון. זה סופר משמעותי בעיניי ואני לגמרי מבינה את מה שאת אומרת על בתי הספר בארץ.
3. אני לגמרי איתך בהתלהבות על הירידה לפרטים וההעמקה בתכנים. זה כל כך לא מובן מאליו ומרגש לפגוש מערכת כזו.
4. העלית נקודות מאוד מעניינות לגבי סוגיית הגיבור. האם ההגדרה שלכל ילד יש את "המתנה" שלו לעולם היתה מדברת אלייך יותר? אני לא מוצאת שיש בהגדרה של גיבור אלמנט של דת או כת. אני מרגישה שיש בה שמאוד מכבד כל ילד באשר הוא, ויוצא מתוך נקודת הנחה שלכל ילד יש את הגיפט המיוחד שלו להעניק לעולם, משהו שאני מאוד מאמינה בו.
5. לגבי הציר גיבור-קורבן, מה את היית שמה על הציר מול קורבן?
6. אני מסכימה מאוד שחלק משמעותי מהמתח שקיים כל הזמן באקטון הוא איפה אני דואג לעצמי, מול איפה אני דואג לשבט שלי, לקהילה שלי. המתח בין הפרט לקהילה הוא מאוד חשוב, והדגש באקטון הוא על השבט והקהילה לא פחות מאשר על הפרסונה.
שוב תודה על התגובה ואיזה כיף שאת כאן!
טל
א- ממש מעניין לקרוא.
ב- בשיחה עם בת ה-9 במהלך פחד גדול ממתקן חבלי טיפוס דיברנו על זה שגיבור/ה מגיע מהמילה להתגבר. שזה נחמד לי. גיבורים אמיתיים, לעומת גיבורי העל, לא נולדים גיבורים (לעומת יפים למשל) אלא צריך להתמודד עם מלא אתגרים וחששות כדי לזכות בזה. פתאום אורו עיניה. כי שאלתי אותה מי יותר גיבור בעיניה- ילד/ה שלא מפחד מראש לטפס (מכל סיבה שהיא) או ילד/ה שפחדו נורא אבל הצליחו לשכנע את עצמם ולעשות בכל זאת. באנגלית זה כמובן אחרת. אבל בעברית – דווקא אוהבת.
admin
וואוו! זה מקסים מקסים מקסים. לא חשבתי על הקשר הלשוני בין גיבור ולהתגבר. תודה על זה 🙂
רותי
היי מיכל ותודה רבה על תשובתך!
שמת לב ששאלת אותי שאלות? חחח כבר הפנמת:)
אני עוד אמשיך לחשוב על מה שכתבתי ועל מה שענית כי אני מרגישה שכמו הרבה דברים שמעוררים בי "אנטי" זה יושב על סוגיות עמוקות שמלוות אותי בחיים.
אני מרגישה יותר בנוח עם מה שכתבת בסעיף 6 – זה סעיף פתוח ש"מדווח" על מאזן/מתח שקיים בין שני כוחות שכולנו חיים בתוכו והוא למעשה לא מסתיים ולא מפסיק להשתנות.
לגבי סעיף 4, אני מרגישה יותר נוח לומר שכל ילד ראוי לאהבה וזכאי לבטא ולהצמיח את מה שבו. או משהו כזה. הקטע עם "שינוי העולם" מרגיש לי דווקא 'מכתיב תשובה' למטרת הקיום של הילדים/האנושות, במקום להשאיר את השאלה הזו פתוחה. כאילו שבלי לשים לב, דווקא על 'שאלת הקיום' שהיא כביכול שאלת השאלות, הם ענו תשובה במקום להשאיר אותה פתוחה (ואולי זו הסיבה שעלתה בי קונוטציה של דת). אלי זה עניין של סמנטיקה, אבל בהנחה שלבחירת מילים יש משמעות אני חשה את הסתירה בעניין הזה.
גם עם המילה 'קורבן' קשה לי, כי יש בה משהו שיפוטי ומקמפרס. כך גם במילה 'גיבור' – גם היא שיפוטית ומקמפרסת.
אני מרגישה נוח יותר עם שיום ספציפי של תחושות ולא נתינת 'כותרת גג' לשלל תחושות. למשל, ניתן לומר שכישלון 'שיתק' אותי ובמקרה אחר כישלון גרם לי 'לוותר'. שיתוק זו תחושה קשה והוספה של המילה 'קורבן' היא למעשה הכתבה לצורת העיבוד של חווית השיתוק, סוג של 'האשמה' וזריית מלח על פצעים. ויתור הוא לאו דווקא משהו שלילי. אנחנו כל הזמן גם מוותרים בחיים ואם לא הייתה לנו את יכולת הוויתור היינו סובלים קשות.
אני מניחה שבתור בן אדם ובתור מורה ומחנכת הסקפטיות שלי מהווה לפעמים 'מקל בגלגלים' ולפעמים עוזרת לי להכיל יותר ולחמול יותר ואולי להצליח להתחבר, להשלים עם ולשקף את מה שמולי ומה שבי.
לאמירות גרנדיוזיות יש את הכריזמה והכוח שלהן ובפרט כשמדובר בתלמידים, ומצד שני אני מרגישה שהרבה פעמים יש להן מחיר. כאילו שבלי להתכוון הן מטילות צל על התלמידים, משטיחות דברים או משפיעות על הבחירות של התלמידים שלא במתכוון.
כנראה שזה מתח כלשהו שאני חווה לא מעט – המתח בין ההתלהבות והדבקות ברעיון כלשהו לבין מחיר העיוורון והדריסה של אלמנטים אחרים בחיים שממתלווים לדבקות הזו.
רותי
זה מתקשר גם לדיון הסוקרטי…
הוא גם כאילו מנסה לזקק הרבה פרטים ושיקולים לכדי שתיים שלוש בחירות. כנראה שזה בלתי נמנע בתפישה לנסות לזקק ולאחד דברים כי בסופו של דבר הכרעות צריכות להתקבל, ועדיף שיתקבלו הכרעות שהן הרע במיעוטו…
אגב, אני למדתי בחטיבת ביניים בבית הספר לטבע סביבה וחברה בתל אביב לפני 25 שנה, וחלק ממה שקורה באקטון מאוד מזכיר לי את צורת החשיבה והלמידה שבית הספר ניסה להנחיל. המבחנים ברובם (לא היו הרבה) היו עם חומר פתוח, היה חוג דיון שהזכיר את הדיון הסוקרטי, היתה הרבה עבודה בקבוצות ובזוגות והרבה זמן שיועד ללמידה עצמאית בפינות למידה לבחירה.
admin
אני מהרהרת במה שכתבת לגבי שינוי העולם. אני חושבת שאני מאמינה שכל בן אדם נולד עם סיבה, עם תרומה ייחודית רק שלו. זה לא פומפוזי בעיניי בכלל. והעניין של קרבן לעומת גיבור הוא במקום של לקחת אחריות: בעיניי חשוב ללמד את הילדים, וגם ללמוד בעצמנו, לקחת אחריות על החיים שלנו. לא להאשים אחרים, ולא להאשים את הנסיבות. זה כן שיעור מאוד משמעותי בעיניי להעביר לילדים ויש בו מהות שחוצה את כל הנושאים הנלמדים האחרים.
לגבי הדיון הסוקרטי – הרעיון הוא לצמצם את הדיון למספר מוגבל של אפשרויות כדי לחדד את המתח בניהם, ובעיקר כדי לחדד את הטיעונים של הילדים. כשאתה תמיד יכול לבחור ב"גם וגם", אתה פחות מכריח את עצמך להיכנס לעומק הדילמה ולהבין למה אתה בוחר באפשרות כזו או אחרת. זה לא אומר שבחיים אי אפשר לבחור בגם וגם, אבל מהניסיון שלי עם הדיונים הסוקרטיים, זו שיטה שגורמת לדיון להיות עמוק יותר, ולמי שמשתתף בו באמת לקחת בו חלק.