הרהורים על מערכת החינוך

אני רוצה לכתוב היום פוסט על התלמידים/ות ״הרגילים/ות״. זו מילה קשה ״רגילים״ כי בעיניי אין כזה דבר ילד/ה רגיל/ה. אני ממש מאמינה שכל ילד/ה מגיע/ה הנה עם מתנות ייחודיות ושליחות מיוחדת לו/ה. אבל לטובת הפוסט הזה, כשאני אומרת ״רגילים/ות״, הכוונה שלי היא לתלמידים/ות שאין להם/ן בעיות התנהגות מיוחדות, או בעיות למידה מיוחדות. הם/ן לא זכאים לסיוע מיוחד משום צורה, הם/ן מסוגלים/ות לשבת על הטוסיק להמון שעות ולהקשיב, הם/ן עושים/ות את כל שיעורי הבית ומשלימים/ות את כל המשימות שהם מקבלים/ות בביהס בהצלחה.
לכאורה נראה במבט ראשון וגם שני שהמערכת ה״רגילה״ נתפרה עבורם/ן, מתאימה להם/ן כמו כפפה ליד.
ובכל זאת אני רוצה ברשותכם/ן לתהות קצת בקול. האם העובדה שהם/ן מצליחים/ות לשבת בכיתה במשך שש שעות ורק להקשיב או לספוג חומר, משמעה שזה מה שהם/ן צריכים/ות? איך בדיוק סוג הלימוד הזה שכולל גם עשרות מבחנים/בחנים וים של שיעורי בית מכין אותם/ן לחיים האמיתיים? באיזה שלב הם/ן ילמדו איך ללמוד לבד, איך עובדים/ות בצוות, מה הם/ן היו רוצים/ות לשנות בעולם הזה, איך פותרים/ות קונפליקטים, איך לתת משוב על העבודה שלי בעצמי, איך להגדיר לעצמי מטרות, איך לנהל דיון בעצמי ואולי הכי חשוב בעיניי: איך ללמוד מתוך אהבת הלמידה והמוטיבציה הפנימית שלי, ולא כדי לרצות מבוגר/ת או כדי להשיג ציון גבוה יותר?
האם המערכת ה״רגילה״, זו שמלאה במבוגרים/ות שאומרים/ות להם/ן מה לעשות על כל צעד ושעל, מכינה אותם/ן לעולם האמיתי? נותנת להם/ן את המיומנויות והכלים שהם/ן יזדקקו להם כאשר הם יגיעו לגיל 18 או 21 ויצטרכו להחליט לאן פניהם/ן מועדות, איזו קריירה מעניינת אותם או איך הם/ן רוצים/ות לשנות את העולם? איך תעזור להם/ן שם יכולת שינון החומר, הצייתנות הכמעט עיוורת למבוגרים/ות וההצלחה לשבת על הטוסיק במשך שש שעות ביום?
אני לא טוענת כאן שאקטון הוא התשובה לכל הילדים/ות. יש היום המון מודלים אלטרנטיביים בארהב, בישראל ובעולם. הם שונים זה מזה, ולא כל מודל מתאים לכל ילד/ה. אבל אני בהחלט טוענת כאן שמערכת החינוך ה״מסורתית״, זו שעוסקת בעיקר בשינון חומר ולמידה למבחנים, זו שמורכבת מבתי ספר ענקיים שמחולקים לפי שכבות גיל, זו שמכריחה את כל הילדים/ות בשכבת גיל מסוימת להתקדם באותו קצב, זו שמודדת את הילדים/ות לפי סטנדרטים אחידים, המערכת הזו בעיניי פשטה את הרגל וצריכה לעבור מין העולם.
ועוד מילה ברשותכם/ן על המורים/ות: בעבר כשהעליתי פוסטים ברוח דומה, היו תגובות שישר הזדעקו ש״יש במערכת מורים/ות נהדרים/ות״, ״זה לא נכון להכליל את כל המורים/ות תחת אותה מטרייה״ וכו׳. אני מסכימה במאה אחוז. יותר מזה אני רוצה לאמר: הבעיה היא בכלל לא המורים/ות. יש מורים/ות מופלאים/ות במערכת הזו שנותנים/ות את כל כולם/ן לתלמידים/ות שלהם/ן. הבעיה היא המערכת. המערכת שבורה וחייבת שינוי מין היסוד, ואת זה בעיניי מורה טוב/ה לא יכול לשנות.
אני חוזרת לתחילת הפוסט, לתלמידים/ות ״הרגילים/ות״. בעיניי העובדה שהם/ן מצליחים/ות להסתגל למערכת מעידה רק על כושר ההסתגלות שלהם/ן ולא על מידת ההתאמה של המערכת. אני חושבת שהתלמידים/ות האלו מפסידים/ות המון ובסופו של דבר מגיעים/ות לכולם האמיתי כשהם לא מצוידים/ות בכלים המתאימים (וזה במקרה הטוב). ברגע שאנחנו, כהורים שלהם, נעמוד על הרגליים האחוריות ונדרוש עבורם/ן אלטרנטיבה אמיתית, המערכת תהיה חייבת להשתנות. כל עוד אנחנו מקבלים/ות את המצב הקיים כי הוא נוח לנו ונראה שהוא לא כזה גרוע עבורם/ן, אנחנו בעצם משתפים/ות איתו פעולה ובמו ידינו גורמים/ות לכך שהמערכת העתיקה הזו לא מתמוטטת כבר ופסה מין העולם.