הסטודיו שייך לילדים או איך שחר עשה לי בית ספר

אחת המשימות הכי חשובות שיש לילדים/ות בסטודיו בתקופה הראשונה היא ליצור חוזה. אני (וגם אתם/ן) יודעים/ות שהחוזה הזה הוא למעשה הבסיס המשותף לכל העשייה שלהם/ן בסטודיו במשך השנה. אבל הילדים/ות שהגיעו לפני שבועיים עוד לא מבינים/ות עד הסוף מה זה בכלל אומר שהסטודיו הוא שלהם/ן ולכן התהליך הזה מורכב יותר (כמו כל תהליך שקורה בפעם הראשונה אי פעם…).

הדרך שבה משחק החוזה עובד היא פשוטה. יש שלושה מאגרים של רעיונות: מאגר הרעיונות שעוד לא ניסינו, מאגר הרעיונות שבחרנו לנסות ומאגר הרעיונות שהחלטנו שייכנסו לחוזה. כדי להקל עליהם/ן החלטתי למלא את המאגר של הרעיונות שלא ניסינו בכל מיני משפטים שלקחתי מחוזים שכתבו בעבר באקטונים אחרים. לתומי חשבתי שזה יהפוך את המשחק לפשוט יותר. בואו נגיד, שטעיתי בגדול.

כבר בדיון הראשון שמתי לב שכשאנחנו מדברים/ות על רעיונות שהם/ן הציעו השיחה קולחת ועניינית, אבל כשעולה לדיון אחד מהרעיונות שאני הצעתי הוא נתקל בחומה חזקה של התנגדות. עד הדיון היום בבוקר חשבתי שזה צירוף מקרים ובעצם לא קישרתי בין התופעות האלו. היום בדיון בבוקר ניסינו לבדוק את המשפט: "אני לעולם לא אסיח את דעתו של מישהו אחר או של עצמי". זה משפט שהוא די הנחת יסוד באקטון, כי אם הילדים/ות לא יתחייבו לא להסיח את דעתם זה של זו הבלאגן בסטודיו יחגוג רוב הזמן. בתחילת הדיון חלק מהילדים/ות העלו כל מיני טיעונים נגד המשפט הזה. לי היה מאוד חשוב שהוא כן ייכנס לחוזה, ולכן מצאתי את עצמי יוצאת לגמרי מהמוד הסוקרטי ומשכנעת את הילדים/ות למה הם טועים ובעצם זה משפט שחייב להיכנס לחוזה. זה היה די קל, כי רוב הילדים/ות בסטודיו כרגע עוד רגילים לציית לסמכות של מבוגר והטיעונים שלי היו די הגיוניים סך הכל. עשינו הצבעה, והיו 8 ילדים בעד להכניס את המשפט הזה לחוזה וארבעה נגד. כבר חשבתי שהמערכה מאחוריי, ואז שחר קם. בלי להתבלבל, מול כל הסטודיו, הוא הטיח בי שאני פשוט עושה מניפולציה על הילדים, ושאני מתערבת במשהו שהוא בכלל לא ענייני. הוא הזכיר לי שהחוזה אמור להיות שלהם ושאני בכלל לא צד בסיפור הזה. ואז תוך חמש דקות בערך שכנע את כל הסטודיו להצביע נגד המשפט הזה. בערך ברגע ששחר התחיל לדבר אני קלטתי שהוא לגמרי צודק, וחזרתי מייד למוד סוקרטי. אני אגיד להגנתי שהסיטואציה לא הביכה אותי בכלל, ובאמת היה לי ברור לגמרי שטעיתי וגם אמרתי לילדים/ות שטעיתי והשכנוע שלי היה לא במקום.

אחרי שהדיון הסתיים ישבתי עם שחר לשיחה 1:1. ניסיתי להבין מה כל כך הפריע לו במשפט הזה, והשורה התחתונה היתה שמה שהפריע לו היה העובדה שאני כפיתי את דעתי עליהם והתערבתי בתהליך שאמור להיות שלהם בלבד. מדהים איך הוא הצליח תוך שבועיים להבין את המהות האקטונית: הסטודיו שייך לילדים/ות. והדבר הכי חשוב הוא לסמוך עליהם/ן שהם/ן יקבלו את ההחלטות הכי נכונות ומדויקות עבורם/ן. אין מה להאיץ את התהליך, ואין כאן תשובות נכונות. יכול להיות שעכשיו המשפט הזה לא נכון עבורם כי אף אחד לא מסיח את דעתו של אף אחד, אבל עוד חודשיים הם/ן כן יצטרכו אותו. כאנקטודטה אחרונה אני אספר שבסוף השיחה שחר בעצמו אמר שזה מאוד מציקים לו כשילדים/ות מסיחים/ות את דעתו. שאלתי אותו מה הוא חושב שכדאי לעשות בנידון, אז הוא ניסח משפט חדש שהוא רוצה להציע לחוזה: "אף פעם אל תוציא מריכוז את עצמך או מישהו/י אחר/ת בסטודיו". מחר ההצעה שלו תעלה לדיון ונראה אם היא תתקבל (איכשהוא יש לי הרגשה שכן… מבטיחה לעדכן).