אז מה השיעור הכי קשה שלי באקטון עד עכשיו?

ביום שישי הילדים עבדו על הפרויקט שלהם, והתחילו לבנות את המודל. אני עשיתי להם את הפתיחה שבה הדגמתי להם דרך אחת לבנות את המודל, והם היו אמורים לסיים את התכנון על הנייר הגרפי ולהתחיל לבנות את המודל התלת ממדי.

כבר במעגל הפתיחה הרגשתי שאני מסבירה-יותר-מדי. הרעיון המקורי של המעגל הוא לקחת בסיס קשיח, לצייר עליו מודל לדוגמא ואז להדגים איך לבנות את הקירות החיצוניים מקרטון. באקטון, כמו באקטון, בתור מנחת המעגל אני אמורה בעיקר לשאול שאלות ואת רוב העבודה הילדים אמורים לעשות. במקום זה, בגלל שהיה לי מאוד חשוב שלא נבזבז הרבה זמן ושהם יבינו מה לעשות, אני פחות או יותר עשיתי הכל במקומם. ביקשתי מהם עזרה, אבל לגמרי הובלתי את התהליך: חישבתי עבורם את הגובה של הקיר קרטון בסקאלה שבחרתי, הראיתי להם בדיוק איך לצייר עם סרגל ואיך לחתוך, הראיתי להם בדיוק איך להדביק וכו'. למתבונן מהצד זה היה עשוי להיראות מעגל ממש מוצלח: הילדים השתתפו, נהנו, היתה זרימה טובה, אבל אני חרגתי לגמרי מהמוד הסוקרטי ועברתי להיות במוד מורה רגילה.

המשך הפעילות היה באותו קו בדיוק 🙂 בחרתי לעזור לקבוצה של שני הילדים הצעירים בסטודיו, שללא ספק המסע הזה מאוד מאתגר עבורם. עד עכשיו הם הסתדרו נפלא, ולמעשה הם היו הקבוצה היחידה שהתחילה לבנות את המודל. אבל במקום לתת להם להוביל, ולעזור איפה שצריך, אני לגמרי הובלתי את העבודה. תוך חצי שעה מצאתי את עצמי עונה למיליון שאלות, מסבירה שוב את אותה נקודה ארבע פעמים ואחרי שעה מצאתי את עצמי גוזרת קרטונים!!!!

קאי לקח אותי הצידה והעיר לי בעדינות (ממש בעדינות:)) שהוא חושב שהייתי קצת פעילה מדי, מובילה מדי. הוא כמובן צדק לגמרי.

ניסיתי לחשוב עם עצמי למה בעצם זה קרה? אני חושבת שהסיבה העיקרית היא במקור טובה: אני מאוד מאוד רוצה שהם יצליחו. אני לא רוצה שהם ייכשלו, ויתאכזבו, ושהמודל שלהם לא יהיה מוצלח או פחות טוב מאחרים. מרוב שאני רוצה שהם יצליחו פשוט התחלתי לעשות חלק מהעבודה במקומם, ולקחתי מהם לגמרי את ההובלה. ובכך בעצם לקחתי להם את היכולת ללמוד בעצמם: ללמוד מה עובד להם, ללמוד איך נוח להם לחתוך, ללמוד איך נכון שהם ישתפו פעולה יחד, ללמוד איך יכולים לעזור זה לזה.

בעיניי, מה שמבדיל את אקטון מכל מסגרת לימודית אחרת שאי פעם פגשתי, הם שני הבדלים עיקריים:

הראשון, הילדים הם אלו שצריכים להוביל את הלמידה. העבודה היא שלהם, הדרך היא שלהם, הצמיחה היא שלהם. ברגע שאני נכנסת פנימה ולוקחת מהם את ההובלה, אני פוגעת בגדילה שלהם, במסע שלהם אל הגיבור שהם.

השני הוא העקרון של כמה חשוב להיכשל, ולקום אחרי הכשלון. כשלון אמור להיות משהו שקורה כל הזמן, מהיר, שכיח. תחושת הכשלון אמורה להיות תחושה של "אוקיי, מצאתי עוד דרך שלא עובדת", ולא תחושה של "אוי לא, נכשלתי, אין לי יותר סיכוי". הרעיון באקטון הוא בדיוק זה: לתת להם להיכשל, וללמוד מתוך הכשלון. להבין אחרי הקיר העקום הרביעי איך נכון לחתוך את הקירות, ולהצליח למצוא לבד את התמונה של גינת השעשועים שמוצאת חן בעיניי בגוגל אחרי עשרה חיפושים כושלים.

שני העקרונות האלו הם כל כך חדשניים בעיניי, ובאופן אישי אני מוצאת שהם גם הכי קשים לי ליישום. אבל הי, גם אני צועדת כאן בדרך!