אז מה הבעיה שלי עם צנצנות הגולות בבית הספר?

בכל אחת מהכיתות בהן לומדים הילדים שלי, יש צנצנת גולות. לצנצנת הזו יש כל מיני גרסאות: לפעמים היא צנצנת גולות, לפעמים היא קופסא עם פתקים, לפעמים היא מיכל שקוף מפלסטיק מלא באבנים קטנות. המימוש משתנה, הרעיון הבסיסי הוא בדיוק אותו רעיון: בכל פעם שהילדים עושים מעשה טוב, המורה מכניסה לצנצנת עוד גולה. כאשר הצנצנת מלאה הילדים מקבלים מתנה כיתתית לבחירה: מסיבת פיצה/ סרט שיוקרן בכיתה וכו'. מהו אותו מעשה טוב? זה בעיקר משתנה מכיתה לכיתה. בכיתות הנמוכות יותר בדרך כלל אלו יהיו התנהגויות שקשורות למשמעת: כל הילדים יושבים בשקט במפגש, הילדים הולכים בשקט במסדרון מכיתה לכיתה וכו'. בכיתות הגבוהות ההתנהגויות בדרך כלל קשורות לערכים של חברות שחשוב לבית הספר להחדיר לילדים: ילד שעוזר לחבר, ילד שעוזר למורה וכו'. בית הספר של הילדים שלי מאוד מתגאה בכך שהוא לא מנחיל לילדים ידע, אלא גם מחנך אותם לערכים של חברות, כבוד לזולת וכו'. סך הכל נשמע טוב, לא? זו בוודאי שיטה שעדיפה על עונשים על ההתנהגויות ה"רעות" נכון? אז בעצם הבעיה שלי, אתם שואלים את עצמכם עכשיו?

השיטה של פרסים על התנהגות טובה לא הומצאה בבית הספר של הילדים שלי. שיטת הפרסים מבוססת על הזרם הביהויריסטי, והיא מגובה בהמוני מחקרים שמראים כיצד אפשר לאמן חולדות לפתור מבוכים, או כלבים לרייר בהישמע פעמון המבשר על הגעתו של האוכל. הרעיון פשוט: החוקר מציע לחיה בניסוי פרס שוב ושוב, והיא מאמצת את ההתנהגות שגורמת לפרס להגיע אליה. בהתאם, עיצוב ההתנהגות עובד בצורה דומה על ילדים: נציע להם שוב ושוב פרס על התנהגות טובה, והם יאמצו את ההתנהגות הזו. הבעיה היא, שזה לא כל כך פשוט.

המכשול הראשון מתעורר כשהגולות או השבחים מפסיקים להגיע. יש מחקרים רבים שמראים שלאורך זמן שיטת הפרסים פשוט לא עובדת. ברגע שהפרס מפסיק להגיע, ההתנהגות עליו היא ניתנה מתמוססת.

המכשול השני קשור למוטיבציה של הילדים. כאשר הילד עושה משהו בשביל הפרס, המוטיבציה שלו חיצונית לחלוטין. המעשה עצמו לא מעניין אותו, והוא מעוניין בו אך ורק כדי להרשים את המבוגר שמעניק את הפרס, או פשוט כדי לקבל את הפרס עצמו. המחיר גבוה: הילדים מאבדים את ההנאה מעצם המעשה עצמו, ולמעשה מאבדים כל עניין  במעשה עצמו. כך אנחנו מוצאים את הילדים שלנו (וגם אותנו כמבוגרים…) "מכורים" לפרסים/שבחים/יוקרה. כאשר אלו מפסיקים להגיע, הילד שוקע בייאוש, וכדי לעורר שוב את העניין שלו אנחנו צריכים להגדיל את הפרס, להאדיר את השבח. המוטיבציה הפנימית של הילד נכחדת, וזו המוטיבציה החשובה ביותר להנעה והיחידה שיכולה להיות קיימת בעצמה לאורך זמן.

המכשול השלישי הוא התחרות, הקנאה וחוסר האמון שמערכת של פרסים מייצרת. זו תופעת לוואי הכרחית של פרסים,  משום שעל כל ילד שמקבל גולה, יש שלושה ילדים שלא קיבלו גולה, וגרוע מכך, יש עוד שניים שחשבו שהם עשו הכל בשביל הגולה ובכל זאת לא קיבלו אותה. גולות ושבחים הם איום קיומי על שיתוף פעולה ועבודת צוות, שהכרחיים כל כך לקיום שלנו כיצורים אנושיים.

המכשול האחרון, והמפתיע יותר, הוא איכות הביצוע. מחקרים רבים מראים שכאשר ילדים מצפים או מקווים לפרס, הביצועים שלהם דווקא יורדים. אותם מחקרים מראים שמערכות פרסים מדכאות את יצירתיות הילדים, בעיקר משום שהן גורמות להם לקחת פחות סיכונים. הילדים רוצים "לשחק על בטוח", ולהימנע ככל האפשר מאתגרים כדי שיהיו בטוחים שהם יקבלו את הפרס.

כמו שאפשר להבין, מערכות שמבוססות על פרסים הן צידו השני של המטבע של מערכות שמבוססים על עונשים. מערכת היחסים בין מורה/הורה שנותן פרסים, דומה מאוד לזו של מורה/הורה שנותן עונשים, ומחקרים רבים מראים שהורים שעושים שימוש בפרסים הם גם הורים שעושים שימוש נרחב בעונשים. בדרך כלל כשהפרסים מפסיקים לעבוד, נכנסים לתמונה העונשים.

פרסים הם מוצא קל, קל הרבה יותר מאשר לגרום לילד להנעה על ידי המוטיבציה הפנימית שלו. פרסים הם בדרך הכלל הפתרון הכי מהיר (אחרי עונשים), וכאשר לוקחים בחשבון את כמות החומר שמורה בכיתה ג' צריכה ללמד את הכיתה שלה, ואת כמות הילדים שיש בכיתה שלה, אפשר להבין למה היא תבחר בטבעיות בפתרון המהיר ביותר גם נותן תוצאות לא רעות לטווח קצר. זו בעצם הבעיה הכי גדולה בעיניי של מערכות החינוך ה"קלאסיות": המטרה שיושבת בבסיסו של בית הספר היא ללמד את הילדים ידע. הרבה ידע. בדרך להשגת המטרה הזו, כמעט כל האמצעים כשרים. בתי ספר מודרניים יעשו שימוש בשיטת הפרסים ולא בשיטת העונשים, כי התחושה היא שמדובר שיטה "ידידותית יותר", אבל בסופו של דבר המטרה של שתי השיטות זהות:  לעצב את ההתנהגות של הילדים בצורה מהירה, כך שאפשר יהיה "ללמד" אותם כמה שיותר ידע כמה שיותר מהר.

ילדים נולדים עם תשוקה גדולה ללמידה, יש להם גם יכולת פנימית לכנות, אמפתיה והתחשבות בזולת. בעיניי מערכת חינוך טובה היא כזו שיודעת לגרום לתכונות האלו לבלוט. כזו שגורמת לילדים ללמוד מתוך עניין פנימי בתחומי הלימוד, לשתף פעולה מתוך ידיעה שביחד הסכום שלהם עולה בהרבה על סך חלקיו, ולגלות אמפתיה והתחשבות בזולת שבאים מהלב וגורמים להם לתחושה פנימית של שמחה וערך.

את עיקר הפוסט כתבתי על בסיס המאמר המעולה והמומלץ מאוד של רובין גריל, שתורגם בבלוג "חינוך פשוט" בלינק הזה.