תערוכת סיום תקופה

ביום רביעי האחרון סיימנו את התקופה השנייה וכמו בכל סיום תקופה התקיימה תערוכה מסכמת שבה הלומדים/ות מציגים/ות לבני המשפחה שלהם/ן את התוצרים העיקריים מהתקופה האחרונה.

בשנים הראשונות שלנו בארה"ב, נחשפתי לקונספט של ה"קונצרט השנתי" בבתי הספר הציבוריים כאן. כל שכבת לומדים/ות מקבלת חג אחר ומכינה קונצרט שאליו מוזמנים/ות כל ההורים והמשפחות. בפעמים הראשונות שהגעתי לקונצרטים האלו, גיליתי שיש להם מתכון די קבוע: 120 לומדים/ות עומדים/ות על הבמה ושרים/ות שירי חג בניצוחה של המורה למוזיקה. האירוע כולו ברמה מאוד גבוהה, ומזכיר בביצוע שלו קונצרטים אמיתיים: ההורים יושבים/ות על כסאות בשורות, הלומדים/ות מסודרים/ות לפי הגובה, כולם/ן שרים/ות יחד בתיאום נפלא, השירים נבחרים בקפידה ומייצגים היטב את מיטב הקלאסיקה האמריקאית ובסוף האירוע אחד הלומדים/ות רצ/ה להביא למורה למוזיקה זר פרחים ענק לקול מחיאות הכפיים של הקהל. בחיי, יותר מהכל, זה מזכיר סיטואציה מסרט אמריקאי מוצלח במיוחד. ככל שצברתי יותר שעות מנוע באירועים האלו, גיליתי שהילדים הפרטיים שלי די סובלים מהם. לקראת יום האירוע החזרות התרבו, המורה למוזיקה הפכה להיות לחוצה יותר ויותר והחוויה כללה הרבה עצבים, צעקות ולא פעם גם עונשים. יצא לי להיות נוכחת בעצמי בכמה מהחזרות האלו, והתחושה שלי היתה מאוד לא נוחה: זה כמעט הרגיש לי שהלומדים/ות הם סוג של כלי משחק כזה בידי צוות בית הספר כדי להרים אירוע שייראה וירגיש מכובד להורים ולאורחים/ות (וסליחה מראש אם המשפט הזה מרגיש קיצוני, זו התחושה האישית שלי).

התערוכה של אקטון היא ההיפך הגמור בדיוק. התערוכה באקטון היא אירוע שכל כולו מתוכנן, מובל ומוצא לפועל על ידי הלומדים/ות. לאור העובדה שמדובר כאן בלומדים בני 8 עד 12 בלי ניסיון עשיר בהפקת אירועים, התוצאה הסופית עשויה להיות לא מהוקצעת בלשון המעטה.

אני רוצה להביא לדוגמא את התערוכה האחרונה, שהיתה לפני יומיים. בדיונים ארוכים שעשינו שבועיים וחצי לפני התערוכה הלומדים/ות החליטו קודם כל מה הם/ן רוצים/ות להציג להורים ואיך. ההחלטה שהתקבלה היא שבתחילת האירוע כל לומד/ת יציג/תציג למשפחה שלו באופן אישי את התוצרים שלו מהתקופה, אחר כך כל ההורים יוזמנו להיכנס לשתי קבוצות למוזיאון שבו יוצגו תוצרים של המסע, של סדנת הכתיבה של אומנות ושל מייקרספייס. בזמן שקבוצה אחת במוזיאון הקבוצה השנייה תשחק משחקים מאולימפידת אקטון. בחלק האחרון יהיו ההופעות שהכינו הלומדים/ות כחלק ממופע הכשרונות שעליו הם/ן עבדו בתקופה האחרונה. השלב הבא בתכנון היה לבחור מיהם/ן המנחים/ות של התערוכה ושל המוזיאון. גם כאן, אין אף מבוגר/ת שיבחר/תבחר את המנחים/ות. עשינו דיון ארוך על מי צריכים/ות להיות המנחים/ות ואיך נכון לבחור אותם, ולאחר מכן הלומדים/ות שרצו לקחת את התפקיד הסבירו למה הם/ן בחירה נכונה ושאר הלומדים/ות ערכו הצבעה כדי להחליט מי ייבחר/תיבחר. הלומדים/ות שנבחרו להיות מנחים/ות או מדריכים/ות במוזיאון, עבדו במשך שעות ארוכות כדי לכתוב לעצמם/ן את התסריט וגם זה מאוד תהליך לא טריוויאלי שדורש הרבה סבלנות, יכולות כתיבה וניסוח וכמובן שיתוף פעולה. ביומיים האחרונים שלפני התערוכה הלומדים/ות עבדו בקדחנות על השלמת כל התוצרים ועל חזרות והכנות לרגע האמת.

התערוכה בסופו של דבר היתה שילוב של רגעים נפלאים עם המון בלאגן 🙂 הרגעים הנפלאים כללו הופעות ריקוד ושירה מקסימות, תצוגת לגו מרהיבה, תוצרים מושקעים ממסע יוון העתיקה וסיפורים מרתקים שהלומדים/ות כתבו בסדנת הכתיבה. רגעי הבלאגן כללו את המנחים/ות שקראו את הטקסט שלהם/ן היטב, אבל שכחו להביא לוח קשיח שיחזיק את הטקסט ובגלל שהאירוע היה בחוץ הרוח מאוד הפריעה להם/ן לקרוא מהדף, את מדריכי המוזיאון שהתקשו להשתלט על קבוצות ההורים שהיו גדולות יחסית וגם רועשות לעיתים, ואת החלק של המשחקים בחוץ שהיה די מבורדק ולא ממש היה ברור מי מוביל/ה אותו.

למקרה שלא היה ברור עד עכשיו, אני מאוהבת בתוצר המבולגן הזה לגמרי. בעשייה הזו של התערוכה יש כל כך הרבה למידה: תכנון זמנים, כתיבת טקסט להנחייה, בחירת מנחים/ות, עיצוב חלל, עבודה בצוות, עמידה מול קהל. כל כך הרבה דברים שקורים רק כאשר הלומדים/ות עושים/ות אותם בעצמם/ן ולא ממלאים/ות הוראות של מבוגרים/ות שעושים/ות את זה עבורם/ן. אז נכון, התוצר פחות יפה ומהוקצע. בעיניי, שוב ושוב וכל פעם מחדש, מה שחשוב זו הדרך.