שינויים לוקחים זמן.

אני רוצה לספר לכם/ן היום סיפור אמיתי, על אחד הלומדים הצעירים שלי שזו כבר השנה השנייה שלו אצלנו. לצורך הפשטות נקרא לו דניאל (שם בדוי לגמרי :)). דניאל הגיע אלינו בשנה שעברה, אחרי שבבית הספר הציבורי שאליו הלך היתה לו חוייה די גרועה. זה לא סיפור ייחודי, לא מעט לומדים/ות מגיעים/ות אלינו בדיוק ככה. דניאל הוא ילד סופר אינטיליגנטי ומאוד חזק בכל הצדדים האקדמיים. החלק היותר מאתגר עבורו היה תמיד החלק הרגשי-חברתי. מהרגע שהוא הגיע לאקטון הוא באמת התחיל לפרוח. היה לו נהדר. היה לו קל מאוד להתקדם בלימודי הליבה עם התוכנות ומבחינה חברתית הוא לגמרי מצא את עצמו. המון פעמים עם לומדים/ות כאלו, התקופה הראשונה באקטון היא סוג של ירח דבש: הלומד/ת והמשפחה בטוחים/ות שהם/ן הגיעו לגן עדן, ושכל הבעיות שלהם/ן בחיים נפתרו לנצח. וכמו כל ירח דבש, גם התקופה הזו מגיעה לקיצה, ואז הלומד/ת מגלה מהם האתגרים המיוחדים לו/ה ומתחיל/ה להתמודד עם השדים הפרטיים שלו/ה.

במקרה של דניאל הסיפור היה שילוב של כמה תופעות שראינו בסטודיו: הראשונה, כשמשהו היה לו קשה הוא היה מתחמק ממנו: או על ידי שקר או על ידי תירוץ כלשהוא. השנייה, הוא התקשה מאוד לקחת אחריות על המעשים שלו. אם הוא היה עושה משהו שהוא תפס כלא בסדר, הוא היה ישר מאשים אחרים או מאשים את הסיטואציה. השלישית היא שהוא התקשה מאוד להיות באמפתיה כלפי אחרים/ות. בפועל בסטודיו התופעות האלו באו לידי ביטוי בשלל דרכים: הוא קיבל שני סטרייקים כי הוא שיקר לגבי הנקודות שלו (אמר שהרוויח 100 נקודות ובפועל הרוויח 20). הוא קיבל עוד שני סטרייקים על זה שבזמן לימודי ליבה הוא בחר לשחק משחקי מחשב ואז שיקר על זה. הוא קיבל עוד שני סטרייקים על זה שהוא הרביץ לילד אחר בכוונה. הסטרייקים האלו היו פרוסים על תקופה ארוכה של זמן (כמעט כל שנה שעברה), ואחרי כל אחד מהם הוא עשה תהליך ארוך של רפלקציה והפקת לקחים איתי ועם ההורים שלו בבית. הדבר השני שהיה מאוד בולט הוא הפער הגדול בין היכולת האקדמית שלו ליכולת הרגשית-חברתית שלו. למשל הוא עבד על מ"מ של שנה מעליו, אבל לא הצליח בשום צורה למצוא דבר אחד טוב להגיד על מישהו/י מהסטודיו ב-character call outs ביום שישי בבוקר. הוא גם קיבל המון אזהרות ואיבד המון מטבעות כי הלומדים/ות האחרים/ות היו מבקשים/ות ממנו שוב ושוב להפסיק לעשות דברים שהיו מעצבנים או מציקים עבורם/ן והוא לא הבין מה נדרש ממנו וגם ממש לא רצה לשתף פעולה.

שנת הלימודים הנוכחית נפתחה באופן מאוד דומה לדרך שבה שנה שעברה נגמרה. ראינו בסטודיו תופעות דומות למדי שאלו שהפריעו לו בשנה שעברה ולמען האמת אני התחלתי לתהות ביני לבין עצמי אם אי פעם משהו ישתנה. הדרך התמודדות שלנו בסטודיו מעולם לא השתנתה: הלומדים/ות המשיכו לתת לו אזהרות ולקחת ממנו EB כשהוא לא שינה את ההתנהגות שלו, אני המשכתי לו לתת סטרייקים אם הוא עבר על אחד מכללי היסוד וההורים שלו המשיכו להיות תומכים/ות בבית. בשיחת חתך האחרונה המשותפת העלינו שוב את הנקודות שמפריעות לו וניסינו שוב לחשוב יחד מה אפשר לעשות אחרת ועל מה חשוב לו לעבוד.

ואז, לפני חודש, קרה המהפך. במובן מסוים זה מסוג הדברים שאפשר לראות רק בדיעבד כי ביום הראשון שבו ראיתי את השינוי בסטודיו מין הסתם אפילו לא שמתי לב אליו. אבל יום אחרי יום, השינוי היה ברור יותר ויותר. כל פעם שנתנו לו אזהרה, הוא מייד הבין על מה מדובר והפסיק את אותה התנהגות שהציקה ללומד/ת האחר/ת. כשהיה לו קונפליקט, הוא ביקש לזמן שולחן שלום והסביר בצורה ברורה מה הפריע לו ומה הוא היה רוצה שיקרה. הוא הצליח לעבוד על לומדים/ות אחרים/ות בצורה חלקה וממש נעימה על מגוון של פעילויות (אומנות, מסע, סדנת כתיבה) בלי להפריע לאחרים/ות ובלי להפריע לעצמו. הוא השקיע את כל לימודי הליבה שלו באחד הימים בשבוע שעבר בלהכין פתיחת בוקר על רעיון לגמרי מקורי ומעניין שלו (מה שדורש הרבה והכי מדהים היה ביום שישי האחרון: במהלך פתיחת הבוקר הוא חלק שלושה דברים שהוא מצא ראויים לציון אצל לומדים/ות אחרים, וארבעה לומדים/ות הזכירו דברים שהם/ן מצאו ראויים לציון אצלו. בסוף היום כשביקשתי מכל אחד/ת לאמר מה היה החלק האהוב עליו בשבוע, דניאל אמר שהחלק האהוב עליו היה פתיחת הבוקר הזו.

המסקנה שלי מכל הסיפור הזה היא שיש שינויים שלוקח להם הרבה זמן להבשיל. במקרה של דניאל אני מרגישה שכל השנה וחצי הזו השינוי קרה מתחת לפני השטח, הלך והתעצם, הלך וגדל. ואז ברגע אחד, לפני כמה שבועות, השינוי פרץ מעל פני השטח ופתאום הגיע לסטודיו לומד כמעט אחר לגמרי. מה שעוד רציתי לציין זה את הדרך שלי בכל התהליך הזה. אני, שהכי מאמינה בלומדים/ות, הכי מאמינה בשינוי וביכולת שלהם/ן להשתנות, והכי מאמינה בדרך הזו שכולנו צריכים/ות ללכת בה, אני ממש לא האמנתי כבר שיתחולל כאן שינוי. שנה וחצי זה הממממממון זמן, ואני מודה כאן, קבל עם ועדה, שחשבתי שהדפוסים האלו עמוקים מכדי להשתנות או שזו האישיות שלו או שהדרך שלנו פשוט לא עובדת. ואני טעיתי. ושוב אני לומדת כמה חשוב לסמוך על הלומדים/ות ולסמוך על הדרך.