שני סיפורים קטנים על העוצמה שיש בLearner-Driven

הפעם יש לי שני סיפורים קטנים מהשבוע האחרון על כמה מעצימה ומרגשת היא הגישה של Learner Driven.

הסיפור הראשון הוא על לומד בשם דניאל (שם בדוי). פרויקט הכתיבה של הלומדים/ות בסשן האחרון היה להכין חוברת למידה על היער הקטן שיש לנו ליד בית הספר. במסגרת הפרויקט הזמנו את מר דון פארל, תושב העיר שיזם את שיקום היער הקטן הזה לפני עשרים שנה. הלומדים/ות שמעו ממנו את סיפור חייו וגם את סיפור השיקום של היער, מה שנתן להם/ן אקסטרה מוטיבציה לפרויקט. בשלב הבא כל אחד/ת מהם/ן בחר/ה חרק, חיה או צמח שחיים ביער וכתב עליהם/ן דף מחקר וסיפור. בסוף הסשן הלומדים/ות אספו יחד את כל המחקרים והסיפורים לחוברת אחת (שצילמתי בראש הפוסט) ונתנו אותה במתנה למר דון פארל. דניאל מאוד התרגש מהפרויקט לאורך כל הדרך. הוא התחבר מאוד לדון ולסיפור שלו, בחר צמח שהוא אוהב במיוחד, השקיע המון מאמצים במחקר ובסיפור והיה מאוד גאה בתוצר שלו. ביום האחרון, כאשר הלומדים/ות שהיו אחראים/ות על החוברת, אספו את הסיפורים מכולם/ן, הוא שכח להדפיס את הסיפור שלו. וכך בבוקר התערוכה, הוא גילה לאכזבתו, שהסיפור והמחקר שלו לא נכנסו לחוברת הסופית.

אני לא יכולה לתאר לכם/ן את עוצמת השבר, אז רק תנסו לדמיין. הוא בכה במשך דקות ארוכות והיה באמת מאוד עצוב. אני כ"כ הבנתי אותו, התעצבתי איתו, וישר ניסיתי להתחיל לחשוב איך לפתור לו את הבעיה, איך להציל אותו. כל הרעיונות שהיו לי בראש היו גרועים למדי ומרגע לרגע הרגשתי איך אני נהיית יותר ויותר מיואשת. אבל מה??? באקטון אני לא זו שאמורה להגיע עם פתרונות 🙂 אז אחרי פתיחת בוקר הצגתי את הבעיה ללומדים/ות ושאלתי אותם/ן מה הם/ן מציעים/ות לעשות. רעיון אחד שעלה היה להדפיס מחדש את כל הדפים של כולם/ן ולהכין חוברת חדשה (שזה תכלס מה שאני הייתי מציעה אם הייתי אחראית), אבל הרעיון הזה נפל משתי סיבות: האחת, הלומדים/ות שעבדו מאוד קשה על החוברת אתמול לא רצו לעשות הכל מהתחלה רק כי דניאל שכח לתת להם/ן את הדפים שלו, וגם התבאסו שכל העבודה הקשה שלהם/ן תלך לפח. השנייה היא שלא היה לנו כבר מספיק זמן עד התערוכה לכרוך את החוברת כמו שצריך והמשמעות של הפתרון הזה היתה שלא נוכל לתת לדון שום דבר בתערוכה. בסופו של דבר הרעיון שהתקבל היה של דניאל: הוא הציע להכין קלסר נוסף, עם סיפורים ומחקרים שלא נכנסו לחוברת הראשונה, שיינתן לדון בתערוכה יחד עם הספר המקורי. דניאל גם הסכים להיות זה שיכין את הקלסר. הרעיון התקבל ברוב קולות, ודניאל בילה את כל הבוקר בהתרגשות של הכנת הקלסר. בסופו של דבר דון קיבל בתערוכה את החוברת ואת הקלסר, ודניאל ישב איתו אחרי התערוכה והסביר לו בדיוק מה קרה ואיפה הוא יכול למצוא כל סיפור ומחקר.

עכשיו מה יפה כאן? תראו איזה מזל שאני לא התערבתי. אם הייתי "מכריחה" את הלומדים/ות להדפיס מחדש את כל הסיפורים שלהם/ן, הייתי נתקלת במלא התנגדות (מוצדקת) וגם היתה נעשית המון עבודה כפולה. דניאל לקח אחריות על הטעות שלו וגם לקח אחריות על הפתרון של הבעיה באופן שפתר אותה ולא פגע בלומדים/ות אחרים/ות. וזו חברים וחברות, דוגמא נפלאה לסיבה שבגללה כל כך חשוב לסמוך על הלומדים/ות שיפתרו את הבעיות שלהם/ן ולא לעשות את זה עבורם/ן.

=================================================================

הסיפור השני הוא סיפור על לומד בשם ליאו (שם בדוי). ליאו נבחר להיות אחד מהלומדים/ות שתכננו והוציאו לפועל את התערוכה בסשן האחרון. ששת הלומדים/ות האלו עבדו על תכנון התערוכה, כתיבת הטקסט והחזרות במשך כמעט חודש. בבוקר התערוכה, בחזרה האחרונה, ליאו החליט שהוא פורש (!!!). כשהגעתי לבדוק מה קורה עם סיפר לי בדמעות שלכולם/ן יש טקסט יותר ארוך משלו והוא מרגיש שהוא לא עושה שום דבר.

אתם/ן יכולים/ות לתאר את הנאום שעמד לי על קצה הלשון 🙂 זה היה נשמע משהו כמו: "תגיד אתה צוחק איתי??? עכשיו אתה נזכר??? חודש אתה עובד על הטקסטים וביום האחרון אתה נזכר להגיד שהטקסט שלך לא ארוך מספיק??? למה לא חשבת על זה מראש?? למה ברגע האחרון???" וכו' וכו'. למזלי לא אמרתי כלום. ביקשתי ממנו להגיע לחדר של החזרות. אמרתי לכל ששת הלומדים/ות שהובילו את התערוכה, שליאו רוצה לדבר איתם על מה שמפריע לו. ליאו אמר להם בדמעות שהוא מרגיש שהוא לא עושה שום דבר, ושלהם יש טקסט הרבה יותר ארוך משלו, וזה מעציב אותו מאוד. חמשת הלומדים/ות האחרים/ות שתקו רגע ואז אחת מהן אמרה: "זה נכון שיש לך פחות טקסט מאחרים/ות, אבל למה נזכרת בזה רק עכשיו? אנחנו עובדים/ות על זה כבר חודש" והשנייה אמרה: "יש לך פחות טקסט כי אתה כתבת לעצמך טקסט פחות ארוך, זו היתה הבחירה שלך "(כל אחד/ת מהם/ן כתב את הטקסט שלו/ה). ואז לומד שלישי אמר: "אתה רוצה שאני אעזור לך לכתוב עוד טקסט לחלק שלך?" וליאו הנהן. ושאלתי אותו איך הוא מרגיש, והוא אמר שיותר טוב, והלך עם הלומד השלישי להוסיף עוד כמה שורות לטקסט שלו.

אתם/ן כבר יכולים/ות לראות את היופי בסיפור הזה נכון? כמה העצמה וחיזוק יצאו מתוך סיטואציה שהתחילה במקום אחר לגמרי. ואיזה יופי זה שאני לא התערבתי 🙂