כשמשפחות בוחרות לעזוב את אקטון
כמעט בכל פגישה עם משפחות חדשות, עולה השאלה: "וכמה לומדים/ות עזבו אתכם/ן כבר?". יש לי כאלו יחסים מורכבים עם השאלה הזו 🙂
יש את המקרים הפשוטים: משפחות שעברו למדינה אחרת, משפחות שיצאו לטיול מסביב לעולם. זה קל.
אבל יש משפחות שבוחרות לעזוב אותנו כי הן מחפשות משהו אחר.
שני לומדים/ות עזבו אותנו בגלל הקורונה. הם/ן חיפשו מסגרת וירטואלית לגמרי ואנחנו לא יכולנו לספק את זה.
שלושה לומדים/ות עזבו אותנו כי הם/ן התגעגעו לחברים/ות שלהם/ן מבית הספר הציבורי ואחרי שהעולם כמעט חזר לסדרו השנה העדיפו לחזור ללמוד איתם/ן באותה מסגרת.
שלושה לומדים/ות עזבו אותנו כי הם/ן או ההורים שלהם/ן לא התחברו. לא התחברו לצורה המיוחדת שבה אנחנו עושים/ות דברים, לא התחברו לאופן הלמידה.
כל לומד/ת שבוחר/ת לעזוב זו מכה רצינית בכנף שלי 🙂 אני תמיד לוקחת את זה מאוד אישי בהתחלה. מרגישה שאני נכשלתי, שאני לא הצלחתי לספק את הסחורה, שהבעיה היא אצלי. והשיעור שלי כאן הוא להבין שלא תמיד זה בגללי. זה בסדר גמור שלא כולם/ן יאהבו את אקטון. זה בסדר גמור שלא כולם/ן יתחברו. זה בסדר גמור שלא כולם/ן יאהבו את השיטה. זה בסדר שיהיו לומדים/ות שיעדיפו ללמוד בצורה אחרת, ויהיו הורים שירצו שהילדים/ות שלהם/ן ילמדו בצורה אחרת.
זה לא אומר שנכשלתי. זה אומר שלא כל דרך מתאימה לכל אחד/ת. אני כן מנסה ללמוד מכל מקרה כזה, מה אנחנו יכולים/ות לעשות אחרת. איך אנחנו יכולים/ות להציג טוב יותר את אקטון, כדי שהמשפחות יוכלו לקבל החלטה בצורה יותר מושכלת מראש. ובכל זאת, לא תמיד זה אפשרי.
לא הכל קשור אליי, לא הכל בגללי. שיעור קשוח.