פרידה מאבא

לפני שבועיים בדיוק, החלטתי בהחלטה של מהרגע להרגע, שאני חייבת לנסוע לשבוע לישראל להיות עם אבא שלי שאובחן עם סרטן אלים במצב סופני. היו כל מיני חלקים קשים בהחלטה הזו, אבל אחד החלקים הקשים יותר היתה ההבנה שאני צריכה לעזוב את הסטודיו לשבוע שלם. אני מנסה לחשוב איתכם/ן כאן יחד, למה היה לי כל כך קשה לשחרר. זה כנראה קשור לעובדה שמתחילת השנה בעצם לא השארתי את אשלי לבד בסטודיו ליותר משעה וחצי, ולמרות שאני סומכת עליה עד אינסוף לא באמת הייתי בטוחה שהיא תוכל להחזיק לבד את הסטודיו. מצד שני, המצב של אבא שלי היה כזה שהרגשתי שאני חייבת לנסוע. הרמתי אל אשלי טלפון, הסברתי את המצב, היא קיבלה את האתגר בשתי ידיים ואני נסעתי. במבט לאחור, אני יכולה לאמר שזו ההחלטה הכי טובה שיכולתי לקבל: אבא שלי נפטר לפני שבוע, כמה שעות אחרי שנחתתי חזרה בארה"ב. ובסטודיו – אשלי הסתדרה מצוין. בכל סוף יום שלחתי לה הודעה ושאלתי איך היה, לא הצקתי ולא חפרתי, והיא הצליחה לעמוד במשימה נהדר והוכיחה גם לי וגם לעצמה שהיא לגמרי מוכנה להוביל את הסטודיו בלעדיי.

ביום שלישי בבוקר חזרתי לסטודיו, ובחרתי לספר לתלמידים/ות בפתיחת הבוקר את הדילמה הבאה: דמיינו שאתם/ן חייל/ת משוחרר/ת מצבא רוסיה של אמצע המאה הקודמת. סיימתם/ן קריירה צבאית משמעותית וארוכה כמהנדס/ת בצבא האדום, ועם שחרורכם/ן החלטתם/ן שזה הזמן להגשים חלום ישן ולעבור לגור בארץ אחרת. יש רק בעיה אחת קטנה: הממשלה הרוסית לא מוכנה לתת לכם/ן לעזוב את רוסיה בגלל הידע הרב שצברתם/ן בצבא. האם היית מחליט/ה ללכת בעקבות החלום למרות המחיר האישי שאת/ה עשוי/ה לשלם עליו, או שהיית מחליט/ה לוותר על החלום ולהישאר לגור ברוסיה כדי לא להתמודד עם הסנקציות שההממשלה עשויה להפעיל עליך?
היה דיון מרתק. בערך חצי מהתלמידים/ות אמרו שהם/ן היו מוותרים/ות על החלום. שהממשלה יכולה להכניס אותם/ן לכלא, או להחרים להם/ן רכוש ולפעמים עדיף לוותר על החלום שלך ולא להסתבך עם מממשלות. החצי השני של התלמידים/ות טען שהם/ן היו הולכים/ות אחרי החלום, גם במחיר של ישיבה בכלא או קנס גבוה כי אם זה החלום שלהם/ן, מה שווה לחיות אם לא מגשימים אותו?
בסוף הדיון סיפרתי לתלמידים/ות שזו בדיוק הדילמה שעמדה בפני אבא שלי. אחרי שירות כמהנדס מצטיין בצבא האדום הוא רצה לעלות לישראל, והממשלה שסירבה לבקשה הערימה עליו שלל קשיים ובכלל זה ישיבה במאסר ממושך בכלא. אבא שלי בחר לא לוותר על החלום, ובסופו של דבר הצליח לעלות לישראל (כמה שנים לפני העלייה הגדולה מרוסיה, בשנים שבהן עולים/ות מברה"מ היו נדירים/ות מאוד בארץ). וכך בגיל 34 אבא שלי מצא את עצמו מגיע למדינת ישראל עם שתי מזוודות קטנות (אחת עם תחתונים וגופיות ואחת עם ספרים) וחלום אחד גדול. ובזכות הגשמת החלום הזה, הוא פגש את אמא שלי ואני נולדתי <3
הרגשתי שבסיפור הקטן הזה הצלחתי לחבר בין העולם שלי כאן, לשבעה על אבא שלי שמתקיימת השבוע בישראל.