פוסט אישי: זוהר עולה לחטיבה

לפני ארבע שנים זוהר, הבן השלישי שלי, התחיל גן חובה. אני בדיוק גיליתי את אקטון והתחלתי לעבוד בתור מדריכה באקטון וורונה, שעה נסיעה מהבית. זוהר היה עד אז בגנים פרטיים אמריקאיים די סטנדרטיים, אבל בכולם היה לו סה"כ ממש טוב. הגננות תמיד ראו שהוא מתקדם יחסית מהר ונתנו לו כל מיני דברים פעילויות שסקרנו אותו. . הוא אהב לעשות כמעט כל פעילות בגן, חברתית הוא מצא את המקום שלו, ולא היתה לי סיבה מיוחדת לחשוב שגן חובה יהיה אחרת.
ובכן, אפשר לאמר שטעיתי. גן חובה הוא כבר חלק ממערכת החינוך הציבורית בארה",ב ולכן מחויב לפעול בדיוק לפי ההנחיות המדויקות של המחוז, הסטייט, והמדינה. כבר מהשבוע הראשון היה ברור שיש לנו בעיה. זוהר הגיע לגן חובה כשהוא קורא ספרים והמורה אשכרה הכריחה אותו לעשות דפי עבודה של זיהוי אותיות. המצב היה די דומה גם בכתיבה ובמ"מ וזוהר מהר מאוד השתעמם עד אימה. בחודשים הראשונים הייתי די אופטימית שזו בעיה שאפשר לפתור בקלות: הרי פשוט אפשר היה לתת לו ספר לקרוא ומחברת ריקה לכתוב בה סיפורים ובערך בזה היתה נפתרת הבעיה. נפגשתי עם המורה שלו ותוך 10 דקות הבנתי אני עומדת מול קחר שאין שום סיכוי להזיז.
היא הסבירה לי שיש לה תוכנית לימודים מאוד ברורה ואין לה שום יכולת לזוז ממנה ימינה או שמאלה. אין סיכוי שזוהר יוכל לקרוא ספר בזמן שכולם/ן עושים/ות דפי עבודה, ובטח שלא לכתוב סיפור. ביקשתי פגישה עם המנהל שהיה מאוד נחמד אבל חזר בדיוק על מה שהמורה אמרה. אין להם/ן כביה"ס שום יכולת לתת יחס מיוחד לתלמידים/ות מתקדמים/ות. בנתיים זוהר כבר היה מיואש לחלוטין. כל בוקר התחיל בבכי אמיתי, מהלב. הוא לא הבין למה הוא צריך לשבת שש שעות בכיתה ואשכרה לא לעשות שום דבר שמקדם אותו לאןשהוא. ככל שהתקדמה השנה השארתי אותו איתי יותר ימים בבית. בסביבות אפריל כבר הבנתי שאני צריכה למצוא לו פתרון אחר, וככה בעצם גמלה בליבי ההחלטה הסופית להקים את אקטון. זוהר היה זה שהכריע את המאזניים למרות שהמחשבה על פתיחת ביהס בארה"ב נראתה לי כמו חלום הזוי.

פאסט פורווד שלוש שנים קדימה, זוהר סיים אתמול את כיתת היסודי באקטון ובשנה הבאה הוא יעלה לחטיבה. בטקס הסיום הוא הקריא נאום שריגש אותי מאוד, ובין השאר הוא הסביר מה הדברים הכי חשובים שהוא למד באקטון. אחד מהם היה להקשיב לעצמך ולא רק למלא הוראות. כי אם כל הזמן תעשה/י מה שאחרים/ות אומרים/ות לך לעשות, אף פעם לא תמצא/י את הדרך המיוחדת שלך. זוהר למד בגיל 10 את מה שאני למדתי בגיל 40.

אחד הנושאים ששואלים/ות אותי עליו הכי הרבה הוא המורכבות של להיות מדריכה ומנהלת ביה"ס של הבנים הפרטיים שלי. אני אגיד כאן חד וחלק: זה מסע לא פשוט. יש בו ימים מורכבים והמון רגעים שבהם אני רוצה לקום וללכת. יש הרבה גבולות עדינים שצריך לסמן, וכל פעם שאני חושבת שכבר הבנתי איך זה עובד, מגיע פתאום אתגר חדש שטורף את כל הקלפים. אבל יש רגעים כאלו, כמו אתמול בנאום של זוהר, שאני יודעת בבהירות שאני בדרך הנכונה. ויותר מהכל אני באמת מרגישה שלהקים ביה"ס עבור הילד הפרטי שלי, זו זכות כזו ענקית, שאני מודה עליה כל יום מחדש.
ממשיכה ללכת.