פגישה שבועית בסטודיו
אחד הכלים הכי חשובים באקטון שעוזרים לתלמידים/ות לנהל את החיים שלהם בסטודיו הוא "Town Hall Meeting" (איך הייתם/ן מתרגמים/ות את זה לעברית???). הרעיון הוא שיש להם/ן זמן קבוע בשבוע, בין חצי שעה לשעה, שבו הם/ן משוחחים/ות על סוגיות שמטרידות אותם/ן בסטודיו ומוצאים/ות להן פתרונות. הפגישה הזו אמורה להיות מנוהלת כולה על ידי התלמידים/ות. כל תלמיד/ה שמשהו מטריד אותם/ן במהלך השבוע צריכים למלא טופס מסודר עם הבעיה בה הם/ן רוצים/ות לטפל ועם הפתרון שהם/ן מציעים/ות.
את הישיבה הראשונה שלנו השנה אני ניהלתי ולאחריה שאלתי את התלמידים/ות אם מישהו/מישהי רוצה לנהל את הישיבה בעצמו. בשבוע שעבר התנדב התלמיד הראשון והשבוע התלמידה השנייה. אני רוצה לספר כאן שתי אנקטודות מהישיבה האחרונה שבעיניי מתארות יפה את החיים שלנו באקטון.
בכל יום שישי שני ההורים בסטודיו מזמינים לתלמידים/ות פיצה. בפעם הראשונה שהפיצה הגיעה הכל הלך כשורה, אבל בפעם השנייה היה בלאגן גדול: אחת הילדות קיבלה רק חתיכה אחת במקום שתיים, ילדה אחרת הפילה את הפיצה שלה על הרצפה ולא אכלה כלום ועוד. בקיצור, היה בלאגן וכולם/ן היו מאוד מתוסכלים/ות מזה. לישיבה האחרונה שתי תלמידות הכינו הצעה שאמורה לפתור את הבעיה: הן הציעו שכל תלמיד/ה יקבל את שתי חתיכות הפיצה שלו מייד בתחילת ההפסקה ואז לא תהיה בעיה של פיצות חסרות. היה דיון ארוך שבמהלכו עלו כל מיני הצעות: היה תלמיד שהציע שפשוט כל אחד/ת יהיה/תהיה אחראי/ת על הפיצה שלו. תלמידה אחרת הציעה שקודם כולם יקבלו חתיכה אחת של פיצה ורק אחרי שכולם/ן יסיימו את החתיכה הראשונה הם/ן יקבלו עוד אחת. ההצעה הזו זכתה לתומכים/ות נלהבים/ות ולמתנגדים/ות נלהבים/ות לא פחות. בשלב מסוים הבנות שהעלו את ההצעה המקורית, שינו את דעתן להצעה הזו, אבל אז שינו את דעתן חזרה להצעה המקורית שלהן. אם הייתם/ן נכנסים/ות לסטודיו במקרה באמצע הישיבה, לא הייתם/ן מאמינים/ות כמה אמוציות פיצות יכולות לעורר. בסופו של דבר ההצעה המקורית של הבנות התקבלה. אני לא יכולה לתאר לכם/ן כמה מועצמות הן הרגישו כתוצאה מהתהליך. ברוב בתי הספר המורה היה/תה פשוט מחלק/ת את הפיצה בעצמו/ה וזהו כדי למנוע בלאגן וצרות. אבל אצלנו הרעיון הוא שסביבת הלמידה מובלת על ידי התלמידים/ות ולא על ידי המבוגרים/ות והתהליך הזה שבו הם מוצאים פתרונות לבעיות שלהם/ן בעצמם/ן מרגש מאוד.
הדוגמא השנייה מעניינת לא פחות: אחד החוקים בחוזה שהתלמידים/ות גיבשו לעצמם/ן הוא שכל תלמיד/ה צריך/ה לסדר את הבלאגן שלו/ה בעצמו/ה. באחד הימים השבוע אחד התלמידים הציע לתלמיד אחר לשחק איתו טוויסטר. התלמיד הסכים והלך להביא את המשחק וסידר לשניהם את המשחק. בשלב הזה נגמר להם הזמן ולכן שניהם לא שיחקו מעולם במשחק. בסוף היום הם התבקשו לסדר את המשחק על ידי התלמיד שהיה אחראי על החדר שבו המשחק היה. התלמיד שהוציא את המשחק וסידר את החלקים ביקש עזרה מהתלמיד שהציע לו לשחק, אבל נענה בשלילה. התלמיד שהציע את המשחק הסביר שהוא מעולם לא שיחק במשחק ולכן הוא לא צריך לסדר אותו. היה דיון ארוך בין שניהם, ובסופו של דבר התלמיד שהוציא את המשחק סידר אותו לבד. בישיבה האחרונה התלמיד שהתבקש לעזור הגיע עם הצעה חדשה: מי שצריך לסדר את המשחק הוא מי שהוציא את המשחק ולא מי ששיחק איתו, אלא אם כן זה משחק גדול במיוחד.
ההצעה הזו נתקלה בהתנגדות גדולה: כל התלמידים/ות הסבירו לו שזה לא הוגן, ולא הגיוני שאם מישהו סידר את המשחק הוא יהיה אחראי גם לנקות אותו, למרות שתלמידים/ות אחרים/ות שיחקו גם. שורה תחתונה: ההצעה נפלה ברוב קולות. גם במקרה הזה, התלמיד שהעלה את ההצעה למד לקח חשוב על מה רוב התלמידים/ות מרגישים/ות בקשר לאחריות שיש לו על המשחקים שהוא לוקח בהם חלק. ושוב, אפשר רק לדמיין כמה אחרת הבקשה הזו היתה מתקבלת אם מורה היה מבקש/ת ממנו לסדר את המשחק ומכריע בדיון בין השניים. החוויה שבה התלמיד/ה בעצמו/ה מגיע/ה למסקנה שההתנהגות שלו/ה היתה בעייתית היא כל כך יותר עוצמתית מאשר החויה שבה מבוגר/ת מחליט/ה בשבילו/ה מה נכון ומה לא.
נקודה אחרונה ומעניינת היא הלמידה האישית שלי: מאוווווד קשה לי לשחרר ולתת להם/ן לנהל בעצמם/ן את הדיון. בפעם הקודמת נתתי לדיון להתנהל יחסית באופן מבורדק, ובאיזהשהוא שלב עצרתי אותו, ביקשתי מכמה מהם/ן לצאת מהדיון ולאחר מכן התלמיד שרצה לנהל את הישיבה הצליח לנהל אותה נהדר. הפעם עזרתי לתלמידה שניהלה את הדיון קצת יותר ולמען האמת באופן אישי הרגשתי שניהלתי אותו יותר מדי. יש לי מקום שמאוד מתקשה עם הצורך לשחרר לגמרי את השליטה, ולתת להם/ן להתנסות בחווית ההובלה באופן מוחלט. אני עובדת על המקום הזה, אבל זה ממש לא פשוט לי. אין לי ספק שככל שהזמן יעבור אני צריכה לשחרר להם יותר את החבל ויש כאן הרבה עבודה פנימית שלי על המקום שרגיל לכך שמבוגרים משליטים סדר לעשות.