ערב הורים ראשון שנה שלישית
בואו נדבר רגע על ההורים.
עד היום כמעט כל הפוסטים שלי נגעו בלומדים/ות או באקטון. אבל ההורים של הלומדים והלומדות שלנו, מהווים/ות חלק אינטגרלי ומהותי מאוד, בבניית המרקם העדין הזה שנקרא קהילה. ומערכת היחסים שלי עם ההורים, היא יצור מורכב בפני עצמו. אני מוצאת את עצמי מנסה, נכשלת, עושה טעויות, לומדת, גדלה עוד קצת, נכשלת שוב, עושה עוד טעויות וחוזר חלילה. ותוך כדי התהליך הזה אני כל הזמן לומדת המון, מתקדמת וגדלה עוד קצת.
ערבי הורים בבתי ספר אחרים בדרך כלל מוקדשים לעדכונים כלליים על בית הספר ועל תוכנית הלימודים. באקטון מטרתם של ערבי ההורים היא להתרכז במסע הגיבור/ה של ההורים. בדרך שהם/ן עושים/ות, בקשיים שלהם/ן, באתגרים ובהצלחות במשימה של "להיות הורה ללומד/ת באקטון".
בשנים קודמות היו לנו שלושה ערבי הורים בשנה. השנה החלטתי להעלות את המינון לשישה, אחד בכל סשן. ובנוסף, לחייב לפחות נציג/ה אחד/ת מכל משפחה לנכוח כחלק מחוזה הכניסה שההורים חתמו עליו בתחילת השנה. שישה ערבי הורים זה לא מעט חברים וחברות 🙂 ובכל זאת, אני מוכנה לאתגר.
ערב ההורים הראשון היה אתמול בלילה. המטרה שלי היתה להעלות על פני השטח את חוסר הוודאות המובנה שמגיע כאשר אנחנו, כהורים, מעבירים/ות את שרביט ההובלה על הלמידה לילדים/ות שלנו. ואחרי שיישרנו קו לגבי חוסר הוודאות, לדבר על אמון בלומדים/ות ואמון במערכת ככלים משמעותיים להתמודד עם חוסר הוודאות הזה.
התחלנו עם 10 דקות של מינגלינג (בעיקר כדי לתת להורים המאחרים/ות זמן להצטרף). הגיעו נציגים/ות מכל משפחה בסטודיו למעט שתיים, והיה מטורף לראות את הכמות של ההורים שמילאה את הסטודיו. ב-07:10 ביקשתי מכל הורה להציג את עצמו/ה, לאמר את שמות הילדים/ות שלו/ה, באיזה סטודיו הם/ן ולהשלים את המשפט "אקטון בשבילי זה…". אני פתחתי ואחרי שהצגתי את עצמי, את הבנים שלי ואת הסטודיו שלהם אמרתי "אקטון בשבילי זה שבט". כל ההורים שיתפו פעולה נפלא והיה ממש מרגש לשמוע את ההורים הותיקים/ות וגם החדשים/ות (!) אומרים/ות משפטים כמו "אקטון בשבילי זה ברכה/השראה/קפיצת אמונה/חידוש מרענן" ואפילו משפחה <3
אחרי ההיכרות עברנו למשחק: ביקשתי מההורים להתחלק לזוגות וכל זוג היה צריך ללכת דרך מבוך כאשר אחד מבני/ות הזוג עם עיניים מכוסות והשני/יה נותנ/ת לו/ה הוראות מבחוץ. זה משחק חמוד וכיפי, שכל כולו מדגמן בלייב חוסר וודאות ואיך אני מרגיש/ה בסיטואציה של חוסר וודאות. היה גם כיף לראות את ההורים עובדים/ות יחד, לפעמים הורים שנפגשו בפעם הראשונה אתמול ומצליחים/ות לעבור את המבוך בניסיון ראשון והמון שיתוף פעולה.
אחרי המשחק ערכנו דיון סוקרטי שהתחיל בבקשה לדרג כיצד הם/ן מרגישים/ות מול סיטואציה של חוסר וודאות בין 1 ל-10 (1 – אני מרגיש/ה מאוד לא בנוח, מתוח/ה, מנסה לקחת כמה שיותר שליטה על העניינים ו-10 יהיה אני אוהב/ת סיטואציות של חוסר וודאות ואין לי צורך בשליטה בכלל). היה מעניין לשמוע את ההבדלים בין ההורים, ובעיקר שמחתי שאני לא דיברתי הרבה בכלל. הם/ן יצרו שיח מלמד בין ההורים שחוסר וודאות קשה להם/ן מאוד לאלו שחיים איתו בסך הכל בשלום.
בשלב הבא דיברנו על חוסר וודאות בכל מה שקשור לסיטואציה הבית ספרית של הילדים/ות. חוסר וודאות לגבי התקדמות אקדמית, חוסר וודאות לגבי סיטואציות חברתיות. זה היה החלק האהוב עליי בערב, כי ההורים הותיקים/ות שיתפו את החוויות האישיות של הצמיחה של הילדים/ות שלהם/ן מהשנתיים האחרונות וזה ממש היה מעורר השראה לשמוע עד כמה החוויה הזו של לסמוך על הילד/ה שלך היא מצמיחה ומעצימה עבור הלומד/ת אבל לא פחות חשוב מזה עבור ההורה.
סיימנו את הערב עם מצבור קטן של הודעות מנהלתיות והרבה הורים מרוצים/ות שנשארו אח"כ לספר כמה הערב היה משמעותי עבורם/ן.
אני אסכם ואומר שבעיניי להצליח להוביל קבוצה כל כך גדולה ומגוונת של אנשים ונשים מבוגרים/ות להרגיש שהם/ן חלק מקהילה, זה אתגר ממש מורכב. אני רק בהתחלה שלו, אבל אני כבר מרגישה שלהצלחה באתגר כזה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת גם על אקטון הקטן שלנו, ובעיקר על ההדהוד שלו בעולם הזה. And I am up tp the challnge.