על העוצמה שבפגיעות

אני רוצה להגיד היום כמה מילים על העוצמה שבפגיעות. אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו עושים/ות באקטון בעיניי, הוא התהליך של תיווך סכסוכים. הוא מבוסס כולו על תקשורת מקרבת, ובכל פעם שיש סכסוך מבקש מהלומד/ת לתאר מה קרה, איך הוא/היא מרגיש ומה הוא/היא צריך/ה. אחד הדברים שאני מאוד גאה בהם שאני עושה השנה, הוא שהתחלתי לעבוד על מנטורית אישית רק על תקשורת מקרבת. אחד הדברים שדיברנו עליהם בפגישה הראשונה היה מה לעשות אם לומד/ת לא רוצה בשום פנים ואופן לעשות תיווך סכסוכים. הקול האוטומטי שלי ישר אמר "אין כזה דבר לא רוצה. אני אתן לו/ה שתי אפשרויות: עכשיו או מחר, אבל הוא/היא חייב/ת לעשות את זה". וסטפאני, המנטורית, אמרה לי, אבל אם הוא/היא לא רוצה? באמת לא רוצה? ואמרתי לה, אז איך הבעיה תיפתר??? הרי הוא/היא רק ילמד/תלמד להתעלם מהסכסוך, להדחיק אותו. והיא אמרה לי, תסמכי עליו/ה. ואני, שכל המנטרה שלי היא לסמוך על הלומדים/ות, הרגשתי שאני קופצת כאן באנג'י בלי חבל. אבל הודעתי לחטיבה בתחילת השנה שמהיום לא חייבים/ות לפתור סכסוך. רק מי שרוצה, מוזמן/ת בשמחה. ומי לא רוצה – אז לא. מה שקרה בעקבות ההחלטה הזו הוא לא פחות מקסום, ואני רוצה לספר כאן שני סיפורים שקרו בשבועות האחרונים בסטודיו:

1. שחר. שחר הוא הבן שלי (בן 12) ולכן באישורו אני מביאה כאן את הסיפור שלו. שחר שונא להפסיד, ובעיקר הוא שונה להפסיד אם הוא חושב שהחוקים לא היו הוגנים. הלומדים/ות משחקים/ות כבר המון זמן ביחד איזה משחק קופסא בהפסקה, ולאט לאט התפתחו להם חוקים משלהם. באחד המשחקים שחר הפסיד בגלל אחד החוקים האלו, והוא ממש נעלב. הוא ניסה לבקש מכל שאר הלומדים/ות שישנו את החוקים אבל הם/ן ממש לא היו בעניין, והוא הרגיש שלא מקשיבים/ות לו והתעצב מאוד. הוא ביקש ממני לעשות תיווך סכסוכים, אבל הסיפור היה עם כל הסטודיו, ולכן הצעתי לו להעלות את הבעיה במעגל השבועי שלנו שמוקדש לנושא ולראות מה יוצא מזה. צריך הרבה מאוד אומץ להסכים להצעה כזו. לשבת מול 10 לומדים/ות אחרים/ות בגיל ההתבגרות, ולשתף איך אתה מרגיש, זו משימה לא פשוטה בכלל. אבל שחר הסכים. ואני רק תיווכתי. ביקשתי ממנו לתאר מה קרה ואז איך הוא מרגיש. ואז שאלנו את כל שאר הלומדים/ות מה הם/ן מציעים/ות לו לעשות. זה היה בחיי אחד הדיונים הכי מרגשים שנכחתי בהם בחיים. הם/ן היו אמפתיים/ות ורגישים/ות ועדינים/ות, אבל באותה נשימה הם/ן הסבירו לו שהאחריות על הרגשות שלו היא רק שלו. ואם הוא בוחר לשחק למרות שהוא לא מסכים עם החוקים, ואז בוחר להיעלב ולהיות עצוב כי אחרים/ות לא מוכנים/ות לשנות את החוקים, אז זו הבחירה שלו. והוא צריך לקחת עליה אחריות. ואחרי שהדיון נגמר שחר הרגיש אחרת לגמרי, והיה מעורר השראה לראות את זה מבחוץ.
2. דניאלה (שם בדוי לגמרי). באחד הבקרים לפני שבועיים, עדכנתי את הסטודיו שלומדי/ות היסודי לא יגיעו לביהס ביום שישי. דניאלה ישר הגיבה ב"מה? זה לא פייר! גם אני רוצה לא להגיע לביה"ס! גם אני רוצה להישאר בבית! כל כך יותר כיף בבית". וכשהיא אמרה את זה אני ממש נעלבתי. הרגשתי שבעצם היא אומרת לי שהתכנים שאני מכינה משעממים, שמה שקורה בביה"ס הוא אחריותי והיא לא סובלת את זה, ושכל המאמץ שאני משקיעה לגמרי הולך לטמיון. לא אמרתי כלום כמובן, אבל התחושה הזו לא עזבה אותי. כששיתפתי בזה את סטפאני היא הציעה שאני אעשה עם דניאלה תיווך סכסוכים. התגובה הראשונה שלי היתה "אין סיכוי". זה מביך נורא. אבל הבנתי שיש לי כאן גם שיעור לעשות. שאלתי את דניאלה אם היא מוכנה ולשמחתי היא הסכימה. שיתפתי אותה שכשהיא אמרה את המשפט הזה, לי עלה בראש קול שאמר "אם היא לא רוצה להיות בביה"ס אז זה בטח אומר שהתכנים שלי גרועים וכל מה שאני עושה איום ונורא" והקול הזה, שהוא לגמרי שלי ולא שלה, גרם לי להיות מאוד עצובה ומבואסת. ואז היא אמרה לי שאין לזה שום קשר אליי. היא פשוט אוהבת להישאר בבית ולראות טלווויזיה ולא לעשות כלום לפעמים, ולכן היא אמרה את זה. והודיתי לה על זה. והרגשתי שהיה לי שווה רגע לשתף את הפגיעות הזו. להיות חשופה. למרות שזה היה קצת מביך, זה עזר לי להבין יותר טוב את עצמי וגם אותה.

יש לי עוד סיפורים על לומד שבאופן קבוע מעדיף להדחיק בעיות שיש לו עם לומדים/ות אחרים/ות, ובפעם הראשונה הסכים לעשות תיווך סכסוכים מול כל הסטודיו במעגל המשותף והרגיש כל כך גאה בעצמו אחר כך. ועוד סיפור על לומדת שהאתגר שלה הוא לשלוט בכעס שלה, וכשהיא לא הצליחה לשלוט עליו, היא הצליחה להביע את עצמה בצורה כל כך כנה ואמיתית ופשוט לבקש עזרה מלומדת אחרת, שאני התחלתי לבכות מרוב התרגשות. אבל אני חושבת שזה מספיק להפעם.

אני אסכם במשפט שמופיע בתחילת הפוסט: בכל דבר יש סדק, זה המקום שדרכו נכנס אור. עבורי, להסכים להיות חשופה מול אחרים/ות, להסכים לשתף איפה אני לא מושלמת, על מה אני עובדת, איפה אני צריכה להשתפר, שם קורים הקסמים הגדולים באמת.