מסע ההורות שלי

זה פוסט שקשור לאקטון קצת בעקיפין. ואולי בעצם הוא הכי קשור לאקטון שיש. אני רוצה לספר על המסע שעברתי בהורות שלי בשלוש שנים האחרונות.

הגענו לארה"ב לפני שש שנים, כדי לגלות שהחופש הגדול כאן מבתי הספר הציבוריים הוא כמעט שלושה חודשים מלאים. מאחר שאני מאוד אוהבת לבלות זמן עם הבנים שלי, ראיתי בזמן הזה הזדמנות מהממת ליצור איתם כמעט הומסקולינג שלהם ושלי במשך 11 שבועות. הבנים מצידם לא גילו שום עניין באף קייטנה, ככה שהיה נראה לי שהתוכניות שלנו פחות או יותר מיישרות קו. בקיץ הראשון והשני שלנו כאן הכנתי לו"ז מפורט, רשימה אינסופית של פעילויות, מלא אטרקציות והפעלות וניסויים ומוזיאונים וים וטיולים ומה שבא לכם/ן. הייתי מסיימת כל יום מותשת כמו אחרי מסע כומתה, אבל מסופקת ובאמת מרוצה מהחיבור שלנו וגם מההזדמנות המיוחדת שלנו לעשות ביחד את כל הדברים האלו.

ואז אקטון פרץ בסערה לחיים שלי. ובואו נאמר בעדינות שמה שעשיתי לא ממש היה בהובלת הבנים 🙂 ואם אני אהיה פחות עדינה אני אמר שכל הסיפור הזה היה בהובלה מלאה, שלא לאמר בדחיפה, שלי. ולאט לאט משהו השתנה בתודעה ההורית שלי. התחלתי לעבור למושב האחורי ולתת להם להוביל. זה לא קרה ביום אחד. ממש לא. זה תהליך שאני יכולה להסתכל עליו עכשיו, שלוש שנים אחורה, ולראות אותו בבירור. אבל במציאות המסע הזה היה איטי הרבה יותר.

מה זה אומר בתכלס? זה אומר שיותר מהכל אני מעצבת את מגרש המשחקים, והם משחקים איך שבא להם. הנה כמה דוגמאות:

• בקיץ שעבר, שנת קורונה אני מזכירה, קבעתי עם שתיים שלוש אמהות של חברים/ות קרובים/ות שהילדים/ות שלהם/ן יבלו יחד עם שלנו בשלושה ימים קבועים בשבוע. חוץ מזה נרשמנו למין משחק חפש את המטמון וירטואלי כזה של חודש וזהו. זהו זהו. בתוך התכנון הזה ארבעת הבנים שלי עשו מה שהם רוצים. אני עבדתי במשך בערך ארבע שעות ביום ובשאר הזמן נחתי, קראתי, והייתי איתם. אבל לא ארגנתי לו"ז מתנ"ס משוגע, פשוט הייתי איתם.
• בקיץ הזה מגיעה אלינו משפחה אהובה מישראל (אין לתאר כמה אני מתרגשת) ואני לגמרי לא מתכננת כלום. כלום כלום. כן מתכננת לעבוד לפחות ארבע שעות ביום 🙂
• במהלך השבוע, בשעות האחר הצהריים, אני נותנת להם לבחור איזה חוגים הם רוצים ללכת וחוץ מזה אני פשוט איתם. לפעמים הם עוזרים לי להכין ארוחת ערב, לפעמים אנחנו משחקים משחקי קלפים. לפעמים הם משועממים ואז הם מוצאים משחק דמיון חדש להישאב אליו. לכל אחד מהם יש 25 דקות של אייפד אחר הצהריים ועוד שעה וחצי טלוויזיה לפני השינה.
• הם הולכים לישון מתי שם שהם רוצים. אני מכירה היטב את התיאוריות על שעות השינה, ועל כמה חשוב לישון. ואני רואה אותן מתקיימות בבית שלנו היטב. לפעמים הם נשארים ערים משחקים או צוחקים או רבים עד 23:00 בלילה, לפעמים הם קורסים ב-20:30. אני סומכת עליהם ועל הגוף שלהם שיודע.
• בסופי שבוע לפעמים הם מבקשים להיפגש עם חברים/ות ואז אני קובעת להם, לפעמים אנחנו מזמינים משפחות-חברים/ות אלינו והם משתתפים. לפעמים יאיר או אני מאוווד רוצים ללכת לטיול ואז אנחנו נותנים להם את האפשרות להישאר בבית עם בייביסיטר או להצטרף. הרבה פעמים אנחנו פשוט נשארים כל הסופ"ש בבית והם נעים בין לצאת-מדעתם-משעמום לבין לבלות זה עם זה אינסוף שעות של לגו/ קרבות נרף/ פליימוביל/ משחקי קלפים/ יצירה/ שח/ בניית טירות ממזרונים/ אחר.
• הם לוקחים חלק לא קטן במטלות הבית (מוציאים זבל, מסדרים קניות, מסדרים מדיח, שמים מכונה ומייבש, מסדרים את הבית). הם מבשלים לפעמים לעצמם, מבשלים איתי לפעמים ועדיין בעיקר אוכלים את האוכל שיאיר/אני מכינים (יעד לעצמי: לבשל להם פחות בשנה הבאה :)).
• הם בהחלט הולכים אחרי הלב שלהם וכל אחד מהם משקיע זמן בנושאים שמעניינים אותו. כולם אוהבים לקרוא אז יש לנו בבית אינסוף ספרים, וספרייה קרובה וגם פלטפורמות שמיעה שהם מנויים עליהם. כולם אוהבים יצירה בצורה כזו או אחרת אז יש לנו המון המון חומרי יצירה בבית. כולם אוהבים לגו ויש לנו המון לגו 🙂
• כשאחד מהם מביע עניין בנושא מסוים אני עוזרת לו למצוא קצות חוט שמהם הוא יכול להתחיל להבין את הנושא הזה יותר לעומק. יש היום כל כך הרבהידע ומידע ופלטפורמות אונליין שזה בעיניי מאוד פשוט לעשות. אורי למשל התחיל עכשיו להתעניין בתכנות (הכי הכי בחיתולים) אז הוא עושה את הקורס בקהאן. ונראה לאן זה יוביל אותו.
• כן עדיין חשוב לי פשוט לבלות איתם זמן. נטו להיות. אנחנו מדברים או מתווכחים או משחקים או קוראים סיפור. אבל אני לא אחראית תוכנית הבידור.

אצלי העבודה היתה בעיקר בללכת אחורה ולסמוך. ובתור אחת שמאוד אוהבת להוביל, ללכת אחורה ולסמוך היה לי ועדיין, שיעור לא פשוט בכלל. כי איך ולמה אני בדיוק סומכת עליהם שהם יידעו למצוא מה מעניין אותם? ואם הם בסוף לא ימצאו כלום? וזה לא התפקיד שלי, בתור אמא, לשעשע אותם בעצם? לא בשביל זה אני כאן? ועם הקולות האלו בראש אני מדברת כל הזמן. אבל אני רואה על הבנים שלי שהכל בסדר. שהם יודעים להוביל. שיש לי על מי לסמוך. אז לומדת עוד קצת ועוד קצת להעביר אליהם את המושכות. וממשיכה ללכת.