מי מתאימ/ה להיות מדריכ/ה באקטון?
אחד האתגרים הכי גדולים שלי במסע הזה של הקמת אקטון, הוא למצוא מדריכים/ות. כל גדילה של הסטודיו, משמעותה גיוס איש או אשת צוות חדש/ה, ואני מוצאת את עצמי עושה כל כך הרבה טעויות, לומדת מהן, טועה שוב, לומדת שוב ומשקיעה עשרות שעות באתגר הזה. אז הנה תקציר של מה שלמדתי בשנתיים האחרונות:
- מורה שמגיע/ה ממערכת החינוך הציבורית יתקשה/תתקשה מאוד להשתלב באקטון – זה שיעור שלמדתי בדרך הכי קשה שיש. כשעמדתי בפעם הראשונה בפני האתגר של גיוס מדריך/ה, קראתי את כל הטיפים של כל המנהלים/ות האחרים/ות ברשת, בעלי/ות שנים של ניסיון. כולם/ן אמרו כמעט פה אחד, שהסיכוי שמורה שמגיע/ה מהמערכת ה"רגילה" יוכל/תוכל להיות מדריך/ה מוצלח/ת באקטון הוא נמוך מאוד. ואני לא האמנתי. למען האמת זו היתה אמירה שנראתה לי מאוד מתנשאת בזמנו. בפרקטיקה גיליתי שזה לגמרי אמת לאמיתה. מורה שמגיע/ה מהמערכת הציבורית, כל כך מורגל/ת כבר בלתת הוראות, בלתקן לומדים/ות, במתן דגש משמעותי להתקדמות האקדמית, באכיפה אוטומטית של משמעת, בהתערבות כמעט בלתי רצונית בכל קונפליקט או בעיה בכיתה, שזה כמעט בלתי אפשרי עבורו/ה להפוך להיות "בלתי נראה" ככל האפשר בסטודיו. בנוסף, בדרך כלל עבור מורה שמגיע/ה מהמערכת הרגילה, התועלת הכי חשובה בתפקיד היא להיות "משמעותי" עבור הלומדים/ות. באקטון מדריך/ה מוצלח/ת הוא מדריך/ה שמצליח/ה להיות לא משמעותי/ת בסטודיו, שמצליח/ה לתת ללומדים/ות את הבמה ואת המקום המרכזי וזה אתגר עצום לאגו.
- אנשים/נשים צעירים/ות, כמעט בלי ניסיון, שמאמינים/ות בקונספט של למידה שמובלת על ידי הלומדים/ות, עשויים/ות להיות הצלחה מסחררת. דווקא העובדה שאין להם/ן ניסיון משחקת כאן לגמרי לטובתם/ן. כי כשאת/ה לא מורגל/ת למשהו, הרבה יותר קל לך לקבל משהו כל כך שונה כמו אקטון. אם הוא/היא מגיעים/ות עם רקע אקדמי של חינוך זה בכלל נחמד כי אז יש להם/ן ידע רלוונטי בהתפתחות הילד/ה ובתיאוריות רלוונטיות בפסיכולוגיה שיכול לעזור מאוד בסטודיו.
- מדריכים/ות שמגיעים/ות מרקע של הדרכת outdoor (מדריכי/ות טיפוס, טיולים, הישרדות וכו') יכולים/ות להיות מתאימים/ות מאוד לאקטון. באופן טבעי בסוג ההדרכה הזה יש המון דגש על בניית קבוצה, על חיזוק אלמנטים רגשיים וחברתיים ולא על אקדמיה וציונים, ואז הכלים שהם/ן כבר מצוידים/ות בהם/ן בתוספת ההכשרה של כל מדריך/ה באקטון יוצרים/ות תוספת מאוד משמעותית לסטדיו.
- עוד שני סוגי מדריכים/ות שאני באופן אישי עוד לא מצאתי אבל מומלצים על ידי מנהלים/ות אחרים/ות הם/ן מדריכים/ות בעלי/ות ניסיון באימון ספורט (יוגה מצד אחד או כדורגל/כדורסל מצד שני), או מדריכים/ות מהסוג הרוחני יותר (רבנים/יות, כמרים/ות וכו'). גם במקרה של שני הסוגים האלו הניסיון הרלוונטי הוא פחות בצד האקדמי ויותר בצד החברתי-רגשי.
לפני שבוע עשיתי פתיחת בוקר ושאלתי את הלומדים/ות שלנו את מי הם/ן היו לוקחים למדריך/ה חדש/ה בסטודיו:
- מורה עם 20 שנה ניסיון במערכת החינוך הציבורית
- סטודנטית שעכשיו סיימה קולג' עם התמחות בחינוך בלי שום ניסיון רלוונטי
- מדריכת טיפוס עם חמש שנים ניסיון
כל הלומדים/ות, פה אחד/ת, אמרו שהם/ן לא היו בוחרים/ות באופציה הראשונה, והם התחלקו פחות או יותר חצי חצי בין האפשרות השנייה לשלישית. מעניין שאת מה שלקח לי עשרות שעות ומלא טעויות להבין, הם/ן הבינו בלי שום בעיה 🙂
2 תגובות
אורית פרנפס
מעניין, מיכל. שתי מחשבות עלו אצלי: הראשונה, שמה שאת מדברת על תפקיד המדריך תואם להפליא את אחד מההיבטים שאנחנו בהאטה בחינוך מדברות עליו, ואנחנו קוראות לו: "צמצום טביעת הרגל החינוכית" (בהשאלה מ"צמצום טביעת הרגל האקולוגית"). השניה, הייתי רוצה לקוות שמורה מהמערכת הציבורית שמאד רוצה להשתלב היה יכול לעבור שינוי עומק, שינוי טרנספורמטיבי – את אומרת שמהניסיון שלך זה כנראה בלתי אפשרי. אני מבינה מה את אומרת, ובכל זאת – אולי אפשר להשאיר חריץ לתקווה? שהרי בתי-ספר כמו אקטון פותחים הזדמנות לשינוי כללי יותר, לא?
admin
הי אורית, אהבתי את ההגדרה שלכן 🙂 אני מסכימה איתך שבלתי אפשרי זה חורץ מדי. מהניסיון שלי זה בלתי אפשרי, זה לא אומר שזה בלתי אפשרי באופן כללי.