מי מתאימ/ה להיות מדריכ/ה באקטון?
אחד האתגרים הכי גדולים שלי במסע הזה של הקמת אקטון, הוא למצוא מדריכים/ות. כל גדילה של הסטודיו, משמעותה גיוס איש או אשת צוות חדש/ה, ואני מוצאת את עצמי עושה כל כך הרבה טעויות, לומדת מהן, טועה שוב, לומדת שוב ומשקיעה עשרות שעות באתגר הזה. אז הנה תקציר של מה שלמדתי בשנתיים האחרונות:
- מורה שמגיע/ה ממערכת החינוך הציבורית יתקשה/תתקשה מאוד להשתלב באקטון – זה שיעור שלמדתי בדרך הכי קשה שיש. כשעמדתי בפעם הראשונה בפני האתגר של גיוס מדריך/ה, קראתי את כל הטיפים של כל המנהלים/ות האחרים/ות ברשת, בעלי/ות שנים של ניסיון. כולם/ן אמרו כמעט פה אחד, שהסיכוי שמורה שמגיע/ה מהמערכת ה"רגילה" יוכל/תוכל להיות מדריך/ה מוצלח/ת באקטון הוא נמוך מאוד. ואני לא האמנתי. למען האמת זו היתה אמירה שנראתה לי מאוד מתנשאת בזמנו. בפרקטיקה גיליתי שזה לגמרי אמת לאמיתה. מורה שמגיע/ה מהמערכת הציבורית, כל כך מורגל/ת כבר בלתת הוראות, בלתקן לומדים/ות, במתן דגש משמעותי להתקדמות האקדמית, באכיפה אוטומטית של משמעת, בהתערבות כמעט בלתי רצונית בכל קונפליקט או בעיה בכיתה, שזה כמעט בלתי אפשרי עבורו/ה להפוך להיות "בלתי נראה" ככל האפשר בסטודיו. בנוסף, בדרך כלל עבור מורה שמגיע/ה מהמערכת הרגילה, התועלת הכי חשובה בתפקיד היא להיות "משמעותי" עבור הלומדים/ות. באקטון מדריך/ה מוצלח/ת הוא מדריך/ה שמצליח/ה להיות לא משמעותי/ת בסטודיו, שמצליח/ה לתת ללומדים/ות את הבמה ואת המקום המרכזי וזה אתגר עצום לאגו.
- אנשים/נשים צעירים/ות, כמעט בלי ניסיון, שמאמינים/ות בקונספט של למידה שמובלת על ידי הלומדים/ות, עשויים/ות להיות הצלחה מסחררת. דווקא העובדה שאין להם/ן ניסיון משחקת כאן לגמרי לטובתם/ן. כי כשאת/ה לא מורגל/ת למשהו, הרבה יותר קל לך לקבל משהו כל כך שונה כמו אקטון. אם הוא/היא מגיעים/ות עם רקע אקדמי של חינוך זה בכלל נחמד כי אז יש להם/ן ידע רלוונטי בהתפתחות הילד/ה ובתיאוריות רלוונטיות בפסיכולוגיה שיכול לעזור מאוד בסטודיו.
- מדריכים/ות שמגיעים/ות מרקע של הדרכת outdoor (מדריכי/ות טיפוס, טיולים, הישרדות וכו') יכולים/ות להיות מתאימים/ות מאוד לאקטון. באופן טבעי בסוג ההדרכה הזה יש המון דגש על בניית קבוצה, על חיזוק אלמנטים רגשיים וחברתיים ולא על אקדמיה וציונים, ואז הכלים שהם/ן כבר מצוידים/ות בהם/ן בתוספת ההכשרה של כל מדריך/ה באקטון יוצרים/ות תוספת מאוד משמעותית לסטדיו.
- עוד שני סוגי מדריכים/ות שאני באופן אישי עוד לא מצאתי אבל מומלצים על ידי מנהלים/ות אחרים/ות הם/ן מדריכים/ות בעלי/ות ניסיון באימון ספורט (יוגה מצד אחד או כדורגל/כדורסל מצד שני), או מדריכים/ות מהסוג הרוחני יותר (רבנים/יות, כמרים/ות וכו'). גם במקרה של שני הסוגים האלו הניסיון הרלוונטי הוא פחות בצד האקדמי ויותר בצד החברתי-רגשי.
לפני שבוע עשיתי פתיחת בוקר ושאלתי את הלומדים/ות שלנו את מי הם/ן היו לוקחים למדריך/ה חדש/ה בסטודיו:
- מורה עם 20 שנה ניסיון במערכת החינוך הציבורית
- סטודנטית שעכשיו סיימה קולג' עם התמחות בחינוך בלי שום ניסיון רלוונטי
- מדריכת טיפוס עם חמש שנים ניסיון
כל הלומדים/ות, פה אחד/ת, אמרו שהם/ן לא היו בוחרים/ות באופציה הראשונה, והם התחלקו פחות או יותר חצי חצי בין האפשרות השנייה לשלישית. מעניין שאת מה שלקח לי עשרות שעות ומלא טעויות להבין, הם/ן הבינו בלי שום בעיה 
2 תגובות
אורית פרנפס
מעניין, מיכל. שתי מחשבות עלו אצלי: הראשונה, שמה שאת מדברת על תפקיד המדריך תואם להפליא את אחד מההיבטים שאנחנו בהאטה בחינוך מדברות עליו, ואנחנו קוראות לו: "צמצום טביעת הרגל החינוכית" (בהשאלה מ"צמצום טביעת הרגל האקולוגית"). השניה, הייתי רוצה לקוות שמורה מהמערכת הציבורית שמאד רוצה להשתלב היה יכול לעבור שינוי עומק, שינוי טרנספורמטיבי – את אומרת שמהניסיון שלך זה כנראה בלתי אפשרי. אני מבינה מה את אומרת, ובכל זאת – אולי אפשר להשאיר חריץ לתקווה? שהרי בתי-ספר כמו אקטון פותחים הזדמנות לשינוי כללי יותר, לא?
admin
הי אורית, אהבתי את ההגדרה שלכן
אני מסכימה איתך שבלתי אפשרי זה חורץ מדי. מהניסיון שלי זה בלתי אפשרי, זה לא אומר שזה בלתי אפשרי באופן כללי.