מי הגיבור שלך?

ביום ראשון האחרון, שמעתי כמו כולנו, בעצב את החדשות על מותו של קובי בראיינט עם ביתו בת ה-13 בהתרסקות מסוק. ללא ספק טרגדיה אמיתית. אני חלשה מאוד בספורט בכלל, ובכדורסל אמריקאי בפרט, ולכן לא הכרתי בכלל את הנפשות הפועלות. קראתי קצת על בראיינט באתרים השונים, וביום שני בבוקר אשלי הכינה לתלמידים/ות פתיחת בוקר בהשראת בראיינט. ראינו סרטון קצר על החיים שלו ואז היא העלתה דילמה לדיון שמדברת על חתירה למצוינות. התלמידים/ות בסטודיו וגם שלושת הבנים הפרטיים שלי היו עסוקים מאוד במוות הזה ודיברו לא מעט על בראיינט, על הפופלאריות שלו ועל כמה חשיפה והד הוא קיבל במותו.

ביום שני בערב, נחשפתי ממש במקרה (בזכות דנה סיני דנו האלופה) בפיד שלי לעמוד הזה. אני לא אפרט כאן את פרטי כל המקרה, אבל הרושם הפרטי שהוא השאיר עליי היה נורא. בעצם הבנתי שקובי בראיינט, בנוסף להיותו כשרון אמיתי בכדורסל, היה מעורב בתקרית אונס מחרידה. אם קוראים את העדויות של שני הצדדים עולה תמונה מזעזעת למדי שלו והתיק נסגר בהסדר בהליך אזרחי שכלל ככה"נ סכום עתק שהוא שילם לה כדי לסגור את המשפו הפלילי. חשוב לי לציין כאן שאין לי כוונה להתכווח עם מי שרואה את הסיפור אחרת או לשכנע במשהו. זו נקודת המבט שלי, וקראתי המון חומרים על המקרה באינטרנט לפני שגיבשתי אותה.

עכשיו היתה לי דילמה אמיתית מה לעשות: האם לעדכן את התלמידים/ות במידע החדש שגיליתי ולהציג את בראיינט באור אחר?

בשלב ראשון החלטתי מייד לספר לילדים הפרטיים שלי על המקרה. מאחר שמדובר כאן בילדים בני 11, 9, ו-7 סיפרתי להם באופן מרוכך מאוד מאוד. אמרתי להם שאני רוצה לשתף אותם שלפני כמה שעות גיליתי שקובי בראיינט עשה לפני כמה שנים מעשה מאוד מכוער. הסברתי להם שהיתה אישה שהוא רצה לחבק ולנשק, והיא לא רצתה, ואז הוא תקף אותה, הרביץ לה ושרט אותה כדי להכריח אותה לתת לו לחבק ולנשק אותה. זו לא פעם ראשונה שאנחנו משוחחים על גבולות במערכת יחסים, ולכן הם שאלו הרבה שאלות טובות והיתה לנו שיחה ארוכה. היה לי ברור כבר בשיחה הזו שמבחינתם קובי בראיינט הוא כבר לא גיבור ולא דמות להערצה. אחרי כמה שעות, אחד הבנים שלי ביקש שנשוחח לבד, ובשיחה הוא שיתף אותי כמה הוא עצוב וכועס על עצמו שלמשך כמה שעות הוא חשב שבראיינט הוא גיבור. אמרתי לו שאני מרגישה בדיוק באותו אופן ודיברנו על כמה חשוב לברר פרטים לעומק על אדם לפני שמחליטים שהוא מושא הערצה וחיקוי שלך. הוא גם היה מודאג שאם הוא יהיה שחקן כדורסל אולי גם הוא יתנהג ככה לאחרים/ות ודיברנו על כמה חשוב לכבד את הצד השני ולשים לב תמיד לרגשות ולתחושות של מי שעומד/ת מולנו. היתה שיחה באמת מרגשת וחד פעמית, והרגשתי שעבורו עבר כאן מסר מאוד משמעותי ועמוק.

ביום שלישי בבוקר התייעצתי ארוכות עם אשלי מה לעשות עם התלמידים/ות. אשלי חשבה שלא יהיה נכון לשתף את התלמידים/ות בפרטי המקרה, אפילו באופן מרוכך כמו שעשיתי עם הילדים שלי, ואני בסופו של דבר השתכנעתי. לכן החלטנו לערוך בסטודיו דיון אחר סביב הדילמה: מי הגיבור שלי? בפתיחת הדיון הצגתי שאלתי את התלמידים/ות את מי מבין שתי הדמויות הבאות הם/ן היו בוחרים/ות כגיבור הפרטי שלהם/ן: הדמות הראשונה היא שחקן כדורגל מפורסם, שמרוויח המון כסף, יש לו מיליוני עוקבים/ות באינסטגרם והוא מופיע בטלוויזיה בשלל פרסומות באופן קבוע. הדמות השנייה היא שכן שלהם/ן שהקים בעצמו בית לילדים/ות שאין להם/ן משפחה אחרת, והוא משקיע את כל זמנו וכספו בילדים/ות. הוא לא מרוויח משכורת גבוהה, אין לו עמוד אינסטגרם ולמעט המעגל הקרוב אף אחד בעצם לא מכיר/ה אותו. היה דיון מרתק, שבעקבותיו שוחחנו על השאלה מיהם הגיבורים/ות שלנו ולמה אנחנו בוחרים/ות אותם/ן, האם אנחנו צריכים לברר לעומק מי הגיבור/ה שלנו, אילו פרטים כדאי לברר עליו/ה לפני שאנחנו מחליטים/ות שהוא/היא הם/ן הגיבור/ה שלנו בכלל.

בעיניי המקרה של בראיינט הוא הזמנה לשיח מרתק. בגילאים הצעירים אפשר לדבר על נושא הגיבורים/ות כמו שאנחנו העלינו אותו בכיתה. בגילאים בוגרים יותר לדעתי כדאי להעלות את פרטי המקרה שקרה, ולשוחח על הנושא מכל מיני זויות, כולל כמובן ההתייחסות לסוגיית ההסכמה ביחסים.

ברור לי שהפוסט הזה לא טריויאלי לעיכול, ובכל זאת, אשמח מאוד לשמוע את דעתכם/ן.