לפתח אהבה לכתיבה

אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה בסיפור על אחד הלומדים שלנו, לטובת הפוסט נקרא לו חיים 🙂 חיים הגיע לאקטון בגיל 9, אחרי שסיים גן חובה – כיתה ב' בבית ספר ציבורי פרוגרסיבי יחסית. פחות או יותר בשבוע הראשון אמא שלו אמרה לי ש"חיים לא אוהב לכתוב. משום מה, דווקא בכתיבה, יש לו איזה מחסום והוא פשוט נמנע מלעשות את זה". אני מצידי לא עשיתי הרבה. הוא פשוט התחיל לחוות את סדנאות הכתיבה שלנו, כמו כל לומד/ת אחר/ת. בסדנא הראשונה (מכתב לגיבור/ה שלי) הוא בקושי השתתף. היה לו ממש קשה לעשות את דפי המחקר המקדימים, ובכלל אין מה לדבר על טיוטה של מכתב. לא התקדם בכלל. בסדנא השנייה (סיפור מצויר) הוא כבר הפשיר קצת, אבל עדיין לא כתב הרבה. הוא כן התחיל להתעניין יותר בסדנאות ובשלב הזה היה יותר צופה מאשר משתתף. בסדנא השלישית (פודקאסט) הוא כבר היה לגמרי בעניין. הוא בחר לעצמו שותף וביחד הם כתבו פודקאסט מהמם. היה כיף לראות כמה הוא נהנה מתהליך הכתיבה עם מישהו אחר. הלומד השני היה ברמת כתיבה נמוכה משלו, אבל עם הרבה התלהבות ושמחה, וביחד הם פשוט נהנו. הם בחרו יחד נושא, חשבו על 10 עובדות מעניינות, עבדו על הסקריפט במשך שעות (בחיי שעות, הייתי מהמרת על משהו כמו 15 שעות לפחות) ואחר כך הקליטו את הפודקסט יחד. העובדה שמדובר כאן על כתיבה של עובדות ולא של סיפור הקלה עליו מאוד. בסדנא הרביעית (סיפור פנטזיה) הוא כבר הגיע מוכן לגמרי. הפעם הוא היה שותף מלא לתהליך, מדף העבודה הראשון ועד סוף הסיפור. הוא המציא סיפור נפלא, עם אלמנטים קסומים, והגיע לקו הסיום כשהוא עם סיפור שלם. ומה שהיה הכי מדהים בעיניי זו העובדה שהוא התחיל לכתוב בזמנו הפנוי! ככה סתם, לעצמו בבית.

הסיפור הזה הוא לא סיפור של לומד אחד. למען האמת יש לי שלושה לומדים ולומדות אחרים/ות שעברו תהליך מאוד דומה. כולם/ן הגיעו אלינו עם חרדה/מחסום מכתיבה אחרי בית הספר הציבורי ולאט לאט התחילו להפשיר ולהתאהב בכתיבה.

אז איך קורה הקסם הזה? בעיניי האלמנט הכי משמעותי ושונה בתהליך הכתיבה של אקטון הוא העובדה שהוא מונחה מתחילתו ועד סופו על ידי הלומדים/ות עצמם/ן. הלומדים/ות הם/ן אלו שבוחרים/ות את הנושא של הסיפור, את הגיבורים/ות, את העלילה. הם/ן אלו שיכולים/ות להשתמש בכל הרעיונות הכי יצירתיים שיש להם/ן ולהפליג לגמרי על כנפי הדמיון. אבל הכי חשובה בעיניי היא העובדה שהלומדים/ות הם/ן אלו שנותנים/ות לעצמם/ן פידבק על הכתיבה שלהם/ן. ברוב המוחלט של תהליכי הכתיבה של לומדים/ות בעולם תמיד יש ברקע מבוגר/ת שנותנים/ות ללומד/ת פידבק. הכוונה היא כמובן חיובית: לשפר את הדקדוק, את המבנה, את האיות וכו'. אבל בעיניי התוצאה היא הרסנית. גם לומד/ת שיכתוב/תכתוב את החיבור הכי נפלא בעולם יקבל/תקבל בדרך כלל דף עם רשימה ארוכה של תיקונים והערות. ומהניסיון שלי, עבור לומדים/ות צעירים/ות, הדף הזה יכול להיות מבאס מאוד ואפילו מייאש. כזה שמוציא את הרוח מהמפרשים ואת כל ההנאה מתהליך הלמידה. באקטון מי שנותן/ן את הפידבק הם/ן הלומדים/ות עצמם/ן, ומתוקף העובדה הזו הפידבק אולי יהיה פחות "מקצועי" אבל הוא יהיה כזה שהלומד/ת יכול/ה להכיל, שבונה את הכתיבה שלו/ה ולא הורס.

עכשיו תגידו לי: אבל איך הם/ן ילמדו??? אם לא יתקנו להם/ן את הדקדוק והאיות והמבנה איך הם/ן ישתפרו??? ואני אגיד לכם/ן את התפיסה שלי על קצה המזלג: כדי להשתפר בכתיבה צריך לכתוב הרבה ולקרוא הרבה. וכדי לכתוב הרבה צריך לאהוב כתיבה. אז כדי שהכתיבה תשתפר בעיניי הכי חשוב שהלומדים/ות יקראו הרבה ויאהבו לכתוב. וזהו. אני יכולה לאמר לכם/ן שהתוצרים של הלומדים/ות שלנו, כולל כאלו שלא כתבו שום דבר בערך לפני שהגיעו לאקטון, הם/ן ברמה גבוהה מאוד. והם רק הולכים ומשתפרים.

לומד/ת שתהליך הכתיבה הוא עבורו כיפי ומשמח ונותן מקום לדמיון ולא מקטין ומרסן ומסרס, יאהב/תאהב לכתוב. ובעיניי זו אחת המתנות הכי גדולות שיש בעולם הזה, לאהוב לכתוב.