למידה מכשלון

אני משתפת כאן היום סיפור שקשור לשחר, הבן שלי. בגלל שהוא הבן הפרטי שלי וכמובן באישורו, אני מספרת כאן את הגרסא המלאה של הסיפור, כי בעיניי יש כאן למידה מהממת ומאוד לא טריוויאלית של כמה חשוב לדעת ללמוד מכשלונות.

בישיבה המשותפת האחרונה של התלמידים/ות בסטודיו, שחר העלה את הרעיון שהוא יהיה המורה לאומנות. זה רעיון שיש לו כבר כמה חודשים. הוא לומד אומנות אצל מורה מהממת כל שבוע, והוא לגמרי הרגיש הוא מוכן להעביר את הידע הזה הלאה. הוא שיתף אותי ברעיון וביקש ממני אישור להיות המורה לאומנות. אני הסברתי לו שהסטודיו הוא לא שלי, אלא של התלמידים/ות ולכן הוא מוזמן להעלות את הרעיון בישיבה השבועית המשותפת ולקבל את אישור התלמידים/ות. שחר כתב הצעה שהיא כתוב בה משפט אחד: "אני רוצה להיות המורה לאומנות". הוא העלה את ההצעה שלו ואז התחיל דיון מרתק: בהתחלה כולם/ן מאוד התלהבו מההצעה שלו, ואז תלמיד אחד אמר: "אני חושב שזה לא הוגן שרק אתה תהיה המורה לאומנות, אני מציע שכל מי שרוצה יוכל להיות המורה". כאן כבר התחילו התנגדויות: התלמידים/ות האחרים/ות חששו ממצב שבו כל מי שרוצה יכול/ה ללמד, ולכן התחילו להישמע קולות מתנגדים/ות: מה אם התלמיד/ה שרוצה ללמד לא יצליח/תצליח להשתלט על הכיתה? מה אם הוא/היא מגיע/ה לא מוכנ/ה? מה אם אין את החומרים המתאימים? אחרי 10 דקות ההצעה עלתה להצבעה. ההצעה שעלתה לא היתה ההצעה של שחר, אלא ההצעה המעודכנת, כלומר התלמידים/ות נדרשו להצביע האם "תלמיד שירצה יוכל ללמד אומנות", וההצעה נפלה ברוב מוחץ של קולות.

אני חוזרת לשחר. הוא הגיע לישיבה הזו מאושר, בטוח שההצעה שלו תתקבל, ומתרגש מאוד מההזדמנות ללמד אומנות. אחרי שההצעה נפלה הוא לגמרי נשבר. אני כותבת נשבר כי הוא באמת לקח את זה מאוד קשה. ואתם/ן יכולים/ות להגיד: נו באמת, איזה חוסר פרופורציות, זה לא כזה סיפור. אבל בשבילו זה היה סיפור והוא מאוד מאוד התאכזב. הוא הלך לחדר השני ובכה במשך 10 דקות. ניסיתי לדבר איתו קצת ולא ממש הצלחתי, הוא לגמרי היה בסערת רגשות. הוא כן הצליח להגיד שהוא מרגיש שכולם/ן הצביעו נגדו באופן אישי, שאף אחד/ת לא אוהב/ת אותו בסטודיו ובאופן כללי התחושה היתה של כשלון מוחלט.

כמו שאתם/ן יודעים/ות אני מחבבת מאוד כשלונות. אחרי שהוא נרגע, לקחתי אותו לשיחה, וניסיתי להבין איתו מה הוא יכול לשפר בהצעה שלו כדי שהיא תתקבל בפעם הבאה. ניסינו להבין מה בעצם הפריע לתלמידים/ות ולמה הם/ן הצביעו נגד ואז שאלתי אותו אם הוא רוצה שאולי פשוט נשאל אותם/ן. הוא בחר שתי תלמידות בגיל שלו שהצביעו נגד וביקש ממני עזרה לשוחח איתן. קראנו לתלמידה הראשונה ואני ישבתי בצד והוא שאל אותה למה היא הצביעה נגד. היא מייד אמרה לו שהיא רצתה שהוא ילמד כי יש לו ניסיון והיא סומכת עליו, אבל היא לא סומכת על שאר התלמידים/ות בסטודיו שיעשו את זה כמו שצריך. אם הייתי צריכה לתאר את הפנים שלו באותו רגע הייתי מתארת שמש שיוצאת מבין העננים ביום ממש מעונן. הוא היה משוכנע שהיא הצביעה נגד ההצעה שלו כי היא "לא אוהבת אותו", ובפועל היא הצביעה נגד כי היא רצתה שרק הוא ילמד ולא אף אחד/ת אחר/ת!!! את השיחה עם התלמידה השנייה הוא כבר ניהל בעצמו, וגם שם עלו רעיונות טובים לשיפור. בשורה התחתונה הוא סיכם עם שתיהן שהוא יעלה לישיבה הבאה הצעה חדשה לפיה כל תלמיד/ה שירצו ללמד אומנות יצטרכו להגיש תוכנית מפורטת לפני השיעור לאישור, ואחרי השיעור התלמידים יוכלו להצביע האם השיעור היה מוצלח לדעתם/ן או לא. במידה ולא, אותו/ה תלמיד/ה לא יוכלו להמשיך ללמד בהמשך.

ההצעה הזו תעלה לאישור רק בעוד שבועיים, אחרי החופש שלנו, אבל שחר כבר למד כאן שיעור עצום. הכשלון היה עבורו פשוט מנוף ללמידה. חד וחלק.

דיברנו היום, הוא ואני באוטו על כל הסיפור ואמרתי לו שאני רוצה לשתף את זה בבלוג שלי. הוא אמר שהוא ישמח וגם ביקש להדגיש כמה התהליך שעשינו באקטון שונה מזה שהיה קורה בבית ספר רגיל. שחר אמר שבביהס רגיל אף אחד לא היה מרשה לו כנראה ללמד אומנות אף פעם, אבל אפילו אם ההצעה כבר כן היתה עולה לאישור למשל עבור איזו חצי שעה פנויה, אם התלמידים/ות היו מצביעים נגדה זה היה סוף הסיפור. והוא היה נשאר עם התחושות הקשות ועם אפס למידה.

בעיניי זה סיפור שממחיש בצורה נהדרת כמה מיוחדת סביבת הלימוד העדינה שאנחנו תופרים/ות כאן יחד. מרגש מאוד להיות חלק מזה.