לא עונה לשאלות

אז מה הסיפור הזה של לא לענות על שאלות? מה כל כך חשוב בזה ומה כל כך קשה בזה? זה עוד פוסט העמקה בנושא שכבר כתבתי עליו בעבר, אבל לאט לאט אני מבינה אותו יותר לעומק מתוך החוויה האישית שלי וההתנסות בשטח (אם לא קראתם את הפוסט הקודם של "מדריכ/ה לא עונה לשאלות" באקטון, אני מזמינה אתכם/ן לקרוא אותו לפני הפוסט הזה כי פירטתי שם את הבסיס של השיטה).

אני רוצה להתחיל מלשתף שמאוד מאוד קשה לי לא לענות לשאלות. אם הייתי יכולה לכתוב כאן עוד עשר פעמים "מאוד", הייתי מוסיפה אותם בשמחה. למעשה בתחילת התקופה הנוכחית הרגשתי שאני לא מתקדמת בנושא הזה בכלל, ולכן הכרזנו על תחרות ביני לבין אשלי המדריכה על מי עונה פחות לשאלות. לי בנתיים יש 41 סימונים על הלוח ולאשלי 11, ככה שאפשר לסכם ולאמר שאני מפסידה בגדול. אני כן יכולה להגיד לטובתי שבשבוע האחרון נוספו לי רק שלושה סימונים, ככה שאני לפחות במגמת שיפור 🙂 למה כל כך קשה לי לא לענות על שאלות? אני חושבת שיש שלוש סיבות: הראשונה, שאני פשוט כל כך רגילה לזה. זה לא ייאמן על כמה שאלות אני עונה ביום ובמשך כל כך הרבה שנות הורות התרגלתי לענות על שאלות שהתשובה יוצאת לי מהפה לפני שאני תופסת את עצמי ונזכרת שאני לא אמורה לענות על שאלות. הסיבה השנייה היא שזה פשוט כל כך הרבה יותר מהר לענות לשאלה מאשר לחכות שהתלמיד/ה יענה/תענה עליה בעצמו/ה. אני רוצה כבר "לסיים עם זה" ולעבור הלאה והמשימתיות הזו פשוט הורסת כל חלקה טובה של סקרנות מצד התלמידים/ות וגם מעבירה מסר חד משמעי שאני יודעת הכל ואני פשוט לא סומכת עליהם/ן שימצאו את התשובה בעצמם/ן. הסיבה השלישית שכל כך קשה לי לא לענות על שאלות היא שאני נורא אוהבת להסביר. יש משהו שגורם לי לתחושה טובה כשאני מצליחה להסביר משהו למישהו ולפעמים הרצון (האנוכי) שלי להרגיש את התחושה הטובה הזו פשוט משתלט וגורם לי לענות על השאלה.

אז למה לא לענות על שאלות, אתם/ן בטח שואלים/ות את עצמכם/ן? אני אגיד ככה. ככל שאני עונה פחות על שאלות, אני רואה את התלמידים והתלמידות שלנו גדלים/גדלות יותר. לאט לאט הם סומכים/ות על עצמם/ן שהם/ן יכולים/ות לספק את התשובות לשאלות שלהם/ן. הם/ן הופכים/ות להיות פחות ופחות תלויים/יות במבוגר/ת שמולם/ן ומתפנים/ות לקחת אחריות על הלמידה שלהם/ן. אם הם/ן מרגישים/ות צורך פנימי לשאול מבוגר/ת על כל דבר "אפשר לעשות ככה?", "איפה זה נמצא?", "מה עושים עכשיו"? וגם "אני לא מבינה איך עושה את זה ואת זה?" אז הם/ן לא סומכים/ות על הקול הפנימי שלהם/ן שיתן להם/ן את התשובה וגם לא על יכולות החיפוש והחקירה שלהם/ן שיעזרו להם/ן למצוא אותה. רק כשהם/ן מבינים/ות שבאקטון הם/ן היחידים/ות שיכולים/ות לענות על השאלות של עצמם/ן, רק אז מתרחש הקסם והם/ן מתחילים/ות להוביל את הלמידה של עצמם/ן באמת.

אני רוצה לתת כאן שתי דוגמאות לכוח של "לא לענות על שאלות" כדי להסביר את הגדילה שהדרך הזו מאפשרת.

הדוגמא הראשונה היא של שחר. שחר (בן 9) עובד עכשיו מאוד קשה כדי לסיים את דרישות המתמטיקה של הגיל שלו. הוא עובד כל יום כמעט אך ורק על Khan ולא תמיד פשוט לו להבין את ההסברים שם. אם הוא היה נתקע בעבר הוא בדרך כלל היה בא אליי לשאלות, ואני הייתי נותנת לו אפשרויות איך להתקדם (לתת אפשרויות בתגובה לשאלה זו אחת הדרכים האהובות עליי. כי אני לא עונה על השאלה, אבל אני כן מאפשרת לתלמיד/ה למצוא את הדרך להמשיך הלאה). אתמול הוא בא בהתרגשות לספר לי שהוא נתקע בנושא מסוים ואז ניסה לחפש הסבר באינטרנט ולא מצא, ולכן הוא הלך לבקש עזרה מתלמיד אחר. והתלמיד הזה הסביר לו בצורה נפלאה והוא הבין היטב מה לעשות. הוא היה כל כך גאה בעצמו שהוא הסתדר לבד, או כמו שהוא ניסח את זה בעצמו "אני באמת יכול ללמוד בעצמי". מה עוד הרווחנו כאן? התלמיד שהסביר לשחר את מה שהוא התקשה בו זכה ברווח כפול: הוא גם הרגיש נפלא בזכות העובדה שהוא הצליח להסביר משהו לתלמיד אחר, וגם חידד מאוד את ההבנה שלו בנושא הזה כי היכולת להסביר נושא למישהו/מישהי אחר/ת מעידה על רמה גבוהה מאוד של הבנה והפנמה של החומר.

הדוגמא השנייה היא מתן תשובה לשאלה "מה דעתך על העבודה/ציור/סיפור/על יצירה אחרת שלי". אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה בסטודיו וגם בבית, ואני שמה לב שמבוגרים/ות אחרים/ות נשאלים/ות המון היא שאלות מהסוג הזה. כשהתלמידי/ות בסטודיו שואלים/ות אותי את השאלה הזו, אני עונה שאני לא עונה לשאלות ואז לפעמים הם/ן הולכים/ות ולפעמים הם יגידו "אני רוצה בבקשה שתתני לי פידבק על העבודה/יצירה שלי", ואז אני נותנת פידבק עם נקודות לשימור ולשיפור. אני שמתי לב שזו אחת השאלות שהכי מתסכל את התלמידים/ות לא לקבל עליה תשובה ולכן עשינו על הנושא מעגל פתיחת בוקר. שאלתי את התלמידים/ות למה השאלה הזו כל כך חשובה להם/ן, והם/ן ענו בכנות רבה שכשהם/ן יוצרים/ות משהו, הם/ן רוצים/ות שכמה שיותר אנשים/נשים אחרים/ות ובעיקר מבוגרים/ות יגידו להם/ן שהיצירה שלהם/ן יפה. כלומר הם/ן לא סומכים/ות על הקול הפנימי שלהם/ן הם רוצים/ות לשמוע ממבוגר/ת שמה שהם/ן עשו מוצלח/יפה/נהדר וכו'. כשעשינו את הדיון הזה רק הבנתי יותר כמה משמעותית העבודה שאנחנו עושים כאן בסטודיו. העובדה שכל המבוגרים/ות בחיים של התלמידים/ות האלו הרגילו אותם/ן לשמוע "איזה יופי!" "מקסים", "עבודה נהדרת"! פשוט השתיקה את הקולות הפנימיים שלהם/ן. הם התמכרו לצורך הזה לשמוע מחמאות וכרגע זה מה שמגדיר עבורם/ן אם היצירה שלהם/ן מוצלחת או לא. וכמה זה חשוב לבטל את הצורך הזה, ולפתח אצלם/ן מחדש את היכולת הפנימית להסתכל על היצירה שלהם/ן ולאמר מה הם/ן חושבים/ות עליה. מה אפשר לשפר בה, מה מוצלח ומה פחות מוצלח.

עד כאן להפעם. יצא לי פוסט ארוך, אבל היה חשוב לי לשתף 🙂 אשמח לשמוע מה חשבתם/ן!