כמה חשובה הדרך

תקציר הפרקים הקודמים:התכנון המקורי שלנו היה לפתוח את אקטון בספטמבר 2020. בתחילת יולי מצאנו מקום שהיה נראה לנו מושלם, והחלטנו לראות אם יש היענות בקרב ההורים לפתוח את אקטון כבר השנה. עבדנו ממש קשה במשך שישה שבועות, ונרשמו 10 ילדים לספטמבר 2019! עד כאן אתם/ן כבר מכירים/ות 🙂

ביום חמישי לפני כמעט שבועיים, קיבלנו במפתיע מאוד מייל מבעל המקום שמצאנו, שהוא לא רוצה להשכיר לנו את הנכס. אני לא רוצה להיכנס לעומק לסיבות שהובילו להחלטה הזו, אבל אני כן אגיד שהיא היתה מאוד מפתיעה והגיעה אחרי שקיבלנו את כל האישורים מהעיר ורגע לפני שהתחלנו את השיפוצים. אני לא בטוחה שיש לי מילים לתאר את התחושה שהיתה לי כשקראתי את המייל הזה. "נפל לי הלב לרצפה" יהיה תיאור מאוד לא מדויק. משהו שהוא שילוב של אגרוף לבטן עם כמעט התקף חרדה. אשכרה לא האמנתי שזה קורה. שכבר גייסנו 12 משפחות, שלגמרי איתנו, ועכשיו אני צריכה להודיע להן שבעצם אולי לא נפתח כי אין לנו מקום. שיחות הטלפון שעשיתי מייד לכל ההורים היו מהקשות שהייתי צריכה לעשות. הסברתי את המצב בדיוק כמו שהוא, לא ניסיתי ליפות. אמרתי להם שאנחנו לוקחים שבוע להיערך מחדש ולקבל החלטה לאן הולכים מכאן. הם אגב, היו בשוק בדיוק כמוני, אבל לשמחתי הרבה הגיבו עם הרבה אמפתיה ותמיכה. מצד שני, היה ברור לי שכולם מתחילים לחפש אלטרנטיבות אחרות ושהאירוע הזה הוא לא אידאלי בלשון המעטה. אחרי 24 שעות של דכאון על, החלטנו לנסות להבין מה קורה בשוק ולבדוק אם יש לנו בכלל אפשרויות אחרות. עבדנו בשלושה כיוונים במקביל: בדקנו אפשרות להיפתח כקבוצת חינוך ביתי בשלב ראשון, הפעלנו משהו כמו חמישה מתווכים שונים כדי לבדוק מה קורה בשוק וגם חיפשנו באופן עצמאי בכל מאגר שיכולנו להעלות על הדעת. ריקי, השותפה האמריקאית המדהימה שלנו, מצאה הודעה של אחת הכנסיות באיזור, לגבי מספר בתי ספר שהיא מציעה להשכרה. זה היה נשמע יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, אבל שלחנו מייל לכתובת שהיתה שם והמשכנו לפעול בשאר הצירים. ביום שני בבוקר, קיבלנו חזרה מייל ממרילין, הנציגה של הכנסייה שהיא תשמח לשוחח. הרמתי לה מייד טלפון ומהר מאוד הבנו שרוב הנכסים שלהם לא רלוונטים כי הם גדולים מדי עבורנו בשלב הזה, אבל יש לה שתי כיתות פנויות שהן חלק מבית ספר קיים והיא תשמח להראות לנו אותן ולראות אם הן יוכלו להתאים. קבענו סיור לבוקר שלמחרת. מכאן לשם העניינים התקדמו בקצב מסחרר, ואתמול, שבוע לאחר מכן, חתמנו על חוזה במקום החדש.

אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר עד כמה המקום החדש מוצלח יותר מהקודם: הוא חלק מבית ספר קיים ולכן כל סוגיית האישורים היתה פשוטה במיוחד. הוא ממוקם בצמוד לספרייה ציבורית מהממת, יער קטן ומקסים ופארק ציבורי גדול ומושקע. המחיר שלו הוגן, בעלי הנכס הם אנשים מקסימים ולבביים וכמעט ואין צורך לשפץ בו שום דבר. בדיעבד היום אני יכולה להגיד בלב שלם שבעל הנכס הקודם עשה לנו טובה גדולה מאוד בכך שלא רצה להשכיר לנו את המקום :)לשמחתי הרבה אני יכולה לעדכן שכל המשפחות שהיו רשומות לפני הסאגה הזו, ממשיכות איתנו את הדרך גם הלאה, וכבר נוספו אליהן שלוש משפחות נוספות. 13 ילדים וילדות. כל כך מרגש ולא מובן מאליו.

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה עם שלושה עקרונות משמעותיים מאוד שהנחו אותנו לאורך כל הדרך:

שקיפות – בכל השלבים של האירוע המאתגר הזה, היה קריטי בעיניי לשמור על שקיפות מלאה. עם כל השותפים שלנו ועם כל ההורים. לרגע לא חשבתי לייפות את המצב, להבטיח הבטחות שווא, לסלף קצת את המציאות. עם כל הקושי, אני חושבת שחלק גדול של האמון של ההורים נבע דווקא מהמקום הזה.

עבודת צוות – שום דבר באירוע הזה לא עשיתי לבד. שירה, ריקי ויאיר שהם הלב של הצוות שלנו היו 100% בתוך ניהול המשבר לאורך כל הדרך. בנוסף אליהם ההורים חיפשו בעצמם אפשרויות ושלחו לנו. לרגע אחד לא הרגשתי שאני בודדה במערכה. היה לי קשה להתמודד עם הקולות הפנימיים שלי, אבל במציאות האמיתית בחוץ, הרגשתי מוקפת ועטופה בעזרה.

אמונה בדרך – אני לרגע לא רוצה להגיד ש"ידעתי שהכל יסתדר בסוף" כי זה יהיה פשוט שקר. היו רגעים ארוכים שבהם האמנתי שזה באמת סוף הסיפור, לפחות עבור השנה הנוכחית. אבל גם ברגעים האלה, היה לי בטחון פנימי, שבסוף התמונה הגדולה תתבהר. שאני אבין משהו, אלמד משהו, אתקדם איכשהוא בזכות המשבר הזה. שתהיה כאן גדילה. לא כי אני איזו סופרוומן אלא כי אני באמת מאמינה שיותר חשוב מהכל זה להמשיך לצעוד בדרך. לחבק את הכשלונות, ללמוד מהם (ולמדנו המון!), ולהמשיך ללכת. הדרך היא זו שחשובה. לא המטרה בקצה. וזה אולי יישמע קלישאה, אבל זה באמת עזר לי.

בית הספר שלנו, AABC, יוצא לדרך ועומד לפתוח את שעריו ב-16 לספטמבר. אין לתאר את ההתרגשות. בשבוע הבא אני אתחיל לעדכן מהשטח (ויש מלא מה לעדכן!) על כל ההכנות והארגונים. עד אז – מוזמנים ומוזמנות לשלוח לנו הרבה אנרגיות חיוביות ולהחזיק לנו אצבעות <3 יצאנו לדרך.