אז מה בעצם התפקיד של המבוגר בכיתה?

ככל שאני נמצאת יותר זמן באקטון, מתחדדת בי ההבנה על המקום הנכון של מבוגר בכיתה. אני מרגישה שהמקום הזה צריך להיות רוב הזמן מאחורי הילדים, לפעמים לצידם ולעיתים ממש רחוקות לפניהם.

כשמבוגר הולך אחרי הילד, הוא נותן לו להוביל. הילד קובע את הדרך. הוא מוקף בילדים אחרים והם מתווים את השביל, מחליטים לאן ללכת, מתי לפנות, מתי לנוח ובמה משחקים. המבוגר נמצא בתמונה כדי לוודא שאף אחד לא בטעות מתקרב מדי לשפת המצוק, או משחק עם חומרים שיכולים להיות מסוכנים, אבל הילד כמעט לא מרגיש אותו. בתמונה הזו הילד, וחבורת הילדים שמקיפה אותו, הם אלו שנוכחים, הם הדומיננטיים בתמונה. לפעמים, בסיטואציות מסוימות, הילד מבקש מאחד המבוגרים לעבור לקדמת התמונה וללכת לצידו. כשמבוגר הולך לצד הילד, הם הולכים יחד. הם משוחחים על נושאים שמעניינים את שניהם, הם מביעים את דעתם, הם שווים זה לזה בדיון. זה יכול לקרות למשל כשהילד רוצה לשמוע איך המבוגר אוהב לבלות את הזמן הפנוי שלו, או שהוא מבקש ממנו ללמד אותו משחק שהוא שיחק כשהיה קטן. הילד יוזם את האינטראקציה או השיחה המשותפת, והמבוגר משתף פעולה בשמחה. הוא לא משתלט על הטיול, ולא מוביל אותו. הוא מצטרף לבקשת הילדים, ולרגעים מסוימים, לקדמת הבמה. לעיתים רחוקות יותר מתרחשת סיטואציה שמחייבת את המבוגר לצעוד קדימה. זה יכול לקרות למשל בהקשר בטיחותי, או כשריב של הילדים יוצא מכלל שליטה ונגרר לאלימות. במקרים האלו המבוגר מגיח מירכתי התמונה, ודואג לוודא שבטחונם של הילדים נשמר. אבל אלו סיטואציות נדירות, והן אמורות לקרות באחוז קטן מאוד של הזמן.

כשמבוגר הולך לפני הילד, כל התמונה משתנה. ילד לא יכול להוביל בתמונה שבה מבוגר הולך ראשון. המבוגר באופן טבעי גדול יותר, ובעל ניסיון רב יותר, והוא מחליט לאן הולכים, לאן פונים ומתי נחים. ולא תמיד זה מתאים לילדים, אבל "הם יסתדרו" ו"אין ברירה, חייבים לעמוד בלוח הזמנים". בתמונה הזו המבוגר הוא הדומיננטי. רואים בעיקר אותו. הוא המורה, הוא המוביל, הוא היודע והוא הקובע.

המילה מורה כשלעצמה כבר מרמזת על המקום של המורה באינטראקציה המשותפת עם התלמידים שלו. מורה בא להורות את הדרך. התמונה שמצטיירת היא התמונה השנייה, שבה הולך מבוגר בראש החבורה, ומורה את הדרך. מהתמונה הראשונה כמעט לא נשאר שום דבר.

אני ארחיק עוד יותר לכת ואנתח מהזווית הזו את המשפט "מורה טוב הוא מורה לחיים". המשפט הזה בא בדרך כלל לאמר לנו שמורה טוב נמדד על ידי ההשפעה שהיתה לו על תלמידיו. השאיפה העולה ממנו היא שהתלמידים יזכרו את המורה כדמות מופת שעיצבה את עולמם/ שפתחה להם פתח לעולמות ידע חדשים/ שלימדה אותם ערכים/ כל הגדרה אחרת. יש כאן הרבה אגו בסיפור: כולנו רוצים שיראו את ההשקעה שלנו בשיעורים, שיעריכו אותנו על העבודה שלנו, ובסופו של דבר הילדים שאנחנו מלמדים יזכרו אותנו כ"מורים לחיים" שעיצבו את הדרך שבה הם הולכים היום.

אני חושבת שהגיע הזמן לשנות. הגיע הזמן לתת לילדים להוביל, לסמוך עליהם שהם יודעים את הדרך. בעולם כזה, מה יהיה התפקיד של אותו מבוגר? אני מאמינה שהתפקיד שלו הוא סופר משמעותי, הוא זה שלמעשה מאפשר לכל התמונה הזו להתקיים. אני רואה שני חלקים עיקריים בתפקיד המבוגר: הראשון הוא לוודא שמתקיימת סביבת למידה עשירה, כזו שהילדים יכולים ללמוד ממנה בעצמם. סביבה שמלאה באפשרויות חדשים וכלים שבעזרתם הילדים יכולים ללמוד. החלק השני הוא לוודא שבטיחותם של הילדים נשמרת, במובן הרחב של המילה: לדעת לעצור בזמן התנהגות אלימה, לדעת לזהות ילד שהלך לאיבוד לגמרי ולסייע לו לחזור לשביל, לוודא כל הזמן שהסביבה אליה הילדים נחשפים מתאימה להם ומוגנת מספיק עבורם. אותו מבוגר צריך להיות מלא באמונה ביכולת של הילדים להתוות את הדרך, וגם צריך להיות בעל היכולת העדינה להחליט מתי וכיצד להתערב. שני החלקים האלו מורכבים מאוד, ומחייבים המון השקעה ואימון. בעיניי זו ראייה הפוכה מתפקיד המורה הקלאסי, וככזו קשה לעכל אותה, והיא מעוררת לא מעט התנגדות פנימית מהמקום האישי לי כדמות שרוצה להיות מופת ודוגמא לילדים שהולכים אחריי. ועדיין, ככל שאני מבלה יותר זמן באקטון, יותר ויותר מתחזקת בי התחושה שזה הכיוון הנכון.