03.7 – 21.12: פוסט רפלקציה

ב-18/6/2019 נערך ערב ההורים הראשון שלנו. הגיעו 23 אנשים ונשים, סיפרנו להם/ן על החלום שלנו להקים בית ספר חדש ומיוחד שייפתח בספטמבר 2020. הערב היה מוצלח, הרגשנו שנגענו והעברנו את המסר, והתכוננו לחופש ארוך שאחריו נעלה הילוך מחדש. אם מישהו/מישהי היה/היתה מספר/ת לי אז שבספטמבר 2019 בית הספר שלנו כבר ייפתח הייתי מתגלגלת מצחוק. זה לא ייאמן איך ליקום הזה יש תוכניות משלו.

בתחילת יולי שירה נסעה לישראל ואני המשכתי לחפש מקומות שנוכל לפתוח בהם את בית הספר שלנו. להפתעתי הרבה מצאתי מקום נפלא במחיר מצוין, שהקטצ' היחיד שלו היה שהוא היה פנוי באופן מיידי ולא היתה לו שום כוונה לחכות לנו שנה שלמה. התייעצתי עם שירה (שהיתה בישראל!) ואמרנו, יאללה, בואי נראה אם אנחנו מוצאות משפחות שאשכרה ירצו להצטרף אלינו כבר השנה. היה לנו ברור שהסיכוי הוא אפס, ובכל זאת נתנו צ'אנס. תוך שלושה שבועות היו לנו 10 ילדים/ות שהיה נראה שירצו להצטרף. בשלב הזה כבר הבנו שיש סיכוי שמשהו כאן משתנה ועדיין היינו מאוד סקפטיות לגבי הייתכנות של להוציא לפועל בית ספר בחודש וחצי. בתחילת אוגוסט עמדנו להתחיל שיפוצים וביום חמישי,שלושה ימים לפני תחילת העבודות, בעל הבית הודיע לנו שהוא לא מעוניין להשכיר לנו את הנכס.

ללא ספק זו היתה נקודת השפל של המסע הזה. הנה אנחנו, עם 8 משפחות שכבר נתנו בנו מספיק אמון כדי לקפוץ איתנו ראש למים, חודש וחצי לפני תחילת הלימודים, בלי מקום לפתוח בו בית ספר. והכל התחיל בכלל בגלל המקום הזה! אני הייתי בשיא הייאוש, ליטרלי, לא ראיתי שום נקודת אור. הודעתי לכל המשפחות איפה אנחנו עומדים והבטחתי לתת תשובה סופית לגבי פתיחת שנת הלימודים תוך שבוע. התכנון שלי היה בגדול לבטל את כל הסיפור ולרדת מהעץ המטורף הזה כבר. ביום שבת בבוקר, אחרי שכבר שוחחתי עם כל ההורים, התקשרה אליי אחת האמהות שמתחילת הדרך היתה תומכת מאוד משמעותית. אני גמגמתי לה שבגדול אין לנו ממש אפשרויות, וכמו שזה נראה לי כרגע אנחנו נדחה הכל בשנה. היא ממש לא קיבלה את זה בהבנה. למעשה היא הודיעה לי שאין לי שום פריווילגיה להתייאש, כי כרגע יש כבר 10 ילדים וילדות שמחכים/ות שבית הספר ייפתח, וכבר הודענו להם/ן שהוא נפתח ואני לא יכולה לאכזב אותם/ן ככה. סיימתי את השיחה והבנתי שכנראה שהמסע הזה ממשיך בכל זאת.

פחות או יותר מהרגע הזה העניינים התחילו להסתדר באורח פלא: תוך שבוע מצאנו מקום נפלא (מוצלח מהקודם בכל פרמטר, כולל מחיר, גודל, עבודה נדרשת ובאופן כללי התאמה להיות בית ספר). סגרנו על חוזה, שיפצנו, מצאנו מדריכה, חתמנו איתה חוזה העסקה, סגרנו עשרות קצוות של בירוקרטיה ואישורים וב-16 לספטמבר פתחנו את שנת הלימודים עם 13 תלמידים ותלמידות נרגשים/ות במיוחד.

אני קוראת את הסיפור הזה עכשיו, וזה מדהים אותי לראות כמה הוא בלתי אפשרי. מי בכלל יכול/ה היה/היתה להאמין שדבר כזה אפשרי??? שאפשר תוך חודשיים וחצי לפתוח בית ספר??? אבל הנה, עשינו את זה.

שלושת החודשים שעברו מאז שפתחנו את אקטון שלנו, הם רצף משמח ומרגש של קפיצות גדילה. אני לא רוצה לפגוע בפרטיותם/ן של התלמידים/ות שלנו, ולכן רק אומר כאן שכל אחד ואחת מהם/ן התקדמו כל כך הרבה בשלושת החודשים האלו, שזה כמעט בלתי נתפס. עבור כולם/ן אקטון הוא בית אמיתי. מתלמידים/ות שבית ספר הוא לא המקום האהוב עליהם/ן בעולם בלשון המעטה, הם/ן הפכו להיות תלמידים/ות שמגיעים/ות בבוקר עם עיניים מוארות והמון שמחה בלב. אל תטעו: הם/ן עובדים/ות קשה. הם/ן לומדים/ות המון: גם אקדמית (יש לנו כבר שני תלמידים שקרובים לסיים את הכיתה שלהם ולהתחיל ללמוד את התכנים של הכיתה הבאה) אבל בעיקר רגשית וחברתית. הם מגדירים/ות לעצמם/ן בכל יום מטרות, נותנים/ות ומקבלים/ות פידבק על כל דבר שהם/ן עושים/ות, עובדים/ות שוב ושוב על תיווך קונפליקטים בניהם/ן, לומדים/ות לקחת אחריות על הבחירות שלהם/ן וגם להבין אילו בחירות טובות להם/ן יותר ואילו פחות. אני מתבוננת בהם/ן מבחוץ והלב שלי מתפוצץ מגאווה על המסע הפרטי של כל אחד ואחת ועל המסע המשותף של כולנו.

אני לא אגיד שהכל קל ושמח. ממש לא. יש המון אתגרים בדרך הזו. אני לומדת המון בעצמי. אני לומדת על עצמי, על יכולות העבודה שלי בצוות, על כמה מורכב לי לשחרר שליטה, לסמוך. אני לומדת על עבודה עם ההורים, אני לומדת על החשיבות האמיתית של כשלונות ועל כמה צמיחה יש מהכשלונות האלו.

כמעט חמישה חודשים מתחילת הפרק המטלטל והמפתיע של המסע הזה, ואני יכולה לסכם שניסים קורים. והיום כבר קל לי יותר להאמין שבאמת הכל אפשרי. חג ניסים שמח שיהיה!