פלא

אחד ממשפטי היסוד בפילוסופיה החינוכית של אקטון, שאני תמיד פותחת איתו כל הסבר או מצגת, הוא האמונה ש"כל לומד/ת באקטון הוא גאונ/ה שמגיע לו/ה למצוא את השליחות שלו/ה ולהציל את העולם". זה משפט שיכול להישמע מאוד אמריקאי מזויף ומאוד פומפוזי, ובכל זאת אני עומדת מאחוריו במאה אחוז. בסופו של יום, אני רוצה להצליח להסתכל על כל אחד ואחת מהלומדים/ות שלנו כמו שהייתי מסתכלת על תומס אדיסון או על פיקסו. באותה הערכה, באותה חרדת קודש. והכי הכי, באותה פליאה. להרגיש בכל רגע שאני נמצאת איתם/ן שיש בתוכם/ן עולם פנימי מופלא, מיוחד רק להם/ן, ולי ניתנה הזכות להיות במחיצת העולם הזה כמה שעות ביום ולבנות עבורו/ה סביבה שתאפשר לו/ה לממש את הפוטנציאל שלהם/ן בצורה הטובה ביותר.

הפליאה הזו היא סוד הקסם. בכל כך הרבה רגעים ביום אני מאבדת אותה: כי הם/ן 20 ואני אחת, והם/ן עוד לא מכירים/ות טוב את הסטודיו, וכל אחד/ת מושך/ת לכיוון קצת אחר, ויש המון עומס ובלאגן, ואני שוכחת. ותמיד ברגעים האלו שאני שוכחת אני מזהה שאני כמעט לא נושמת, שאני לחוצה, שאני מנסה בכוח לגרום למשהו לקרות. וכשאני כבר מזהה שאני שם, אני עוצרת, ממש פיזית עוצרת, ונזכרת בפלא. נזכרת בזכות שיש לי. נזכרת שמולי יושבים/ות עכשיו 20 עולמות פנימיים עשירים, עם רגשות ורצונות ומחשבות ושאיפות וחלומות. ואיזה פלא זה. והפליאה הזו היא זו שמצליחה פעם אחר פעם להחזיר אותי לעצמי.

לא אכפת לי בכלל שהפוסט הזה נשמע לחלקכם/ן הזוי ואולי מוגזם. ככה באמת אני מרגישה. ככה הייתי רוצה שיתייחסו אליי, וככה אני רוצה ולפעמים מצליחה, להתייחס ללומדות וללומדים שלנו.

בתמונה ששמתי תוכלו לראות את אורי עובד על "לוח הגיבור/ה" שהוא הפרויקט הראשון שעשינו באומנות השנה. כל לומד/ת קיבל לוח קרטון וצייר/ה או כתב/ה עליו את כל מה שהכי מאפיין אותו/ה: אוכל אהוב, תכונות אופי, משפחה, גיבורים/ות שהוא/היא מעריך/ה ועוד. אני כל כך אוהבת לראות כמה שונות היצירות שלהם/ן יצאו זו מזו, כל לוח כזה הוא מין תזכורת לייחודיות והמיוחדות של כל אחד ואחת מהם/ן.