פגישות מסע

כל בית ספר בארה"ב, עושה בסביבות נובמבר-דצמבר שיחות חתך מורה-הורה. המטרה היא להציג להורה את ההתקדמות של הילד/ה שלו/ה עד כה, לדון על הבעיות והקשיים שעלו ובאופן כללי להסתנכרן על מה שהיה לקראת מה שיהיה.

באקטון, הפגישות האלו נראות אחרת לגמרי. קודם כל, הפגישות הן מורה-תלמיד/ה-הורה. אבל זה עדיין קונספט לא מאוד חדשני. החדש והמהמם במיוחד אצלנו, הוא שאת כל הפגישה מנהל/ת התלמיד/ה. מי מקוראיי וקוראותיי הנאמנים/ות שזוכר/ת את הפוסט שלי על הפגישות האלו משנה שעברה, בוודאי זוכר/ת שאז טופס המשוב מולא על ידי ההורה, על ידי התלמיד/ה ועל ידי המדריך/ה. אני החלטתי השנה לעשות משהו אחר, והשארתי את טופס המשוב להיות ממולא על ידי התלמיד/ה בלבד. בעיניי אם אנחנו רוצים להעביר את המסר שמי שמוביל/ה כאן את הלמידה הוא/היא התלמיד/ה זו בעצם הדרך היחידה לשקף את המסר הזה בפגישה הכל כך חשובה הזו. כמובן שלא יכולתי לדעת איך יהיה, אבל החלטתי לקפוץ למים ולנסות.

הנה הטופס המלא שכל התלמידים/ות שלנו מילאו:

שתי נקודות חשובות לשים אליהן לב לפני שאני מספרת לכן איך עברו הפגישות בפועל: הראשונה, כל המשוב הוא רק מידת הגדילה של התלמיד/ה באותו תחום. כלומר אנחנו לא מנסים לבדוק עד כמה הוא/היא טוב/ה במתמטיקה אלא באיזו מידה הוא/היא התקדם/ה במתמטיקה מתחילת השנה. כנ"ל לגבי עזרה לחברים: השאלה היא לא עד כמה הוא/היא עוזר/ת, אלא עד כמה היה שינוי בתחום הזה של עזרה לחברים מתחילת השנה ועד עכשיו. הנקודה השנייה שאני רוצה להדגיש היא עומס המסמך: יש במסמך הרבה נקודות. הוא לא פשוט למילוי, והמילים שבו לא תמיד פשוטות להבנה. ובכל זאת, ממלאים אותו כל התלמידים/ות בסטודיו למעט התלמיד הצעיר ביותר שלנו שיכולת הקריאה שלו עוד לא במיטבה. גם תלמידים/ות בגיל 7 מילאו את הטופס הזה, וכמעט לגמרי בעצמם/ן. אם היו להם/ן שאלות הם/ן שאלו את התלמידים/ות הבוגרים/ות יותר 🙂

אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר כמה מרשימות ומעצימות הפגישות האלו. בפגישה הראשונה אני עוד קצת דיברתי אבל הבנתי מהר מאוד שממש אין צורך. התלמיד (בן 7!!!!) עבר עם ההורים שלו סעיף סעיף, והסביר להם איזה ציון הוא נתן לעצמו בכל תחום ולמה. אחר כך הוא הראה להם את תוכנית התגים שלו והסביר להם איך הוא מתכנן לסיים את כל הדרישות האקדמיות של כיתה ב' בשנה הקרובה. בסוף הוא פתח את המחשב שלו והראה להם את המערכות השונות שהוא עובד איתן כל יום. אני הייתי עם דמעות כל הפגישה וכך גם שני ההורים שלו. כמה גאווה, כמה התרגשות. הפגישה השנייה היתה עם תלמידה בת 10 שפשוט הובילה את הפגישה בצורה כל כך מעוררת השראה והערצה, שאני רק כתבתי לעצמי נקודות ללמוד ממנה כל הפגישה. היא היתה ברורה, בהירה, ענתה לכל שאלה, לא התעכבה איפה שלא צריך ובאופן כללי היתה דוגמא נהדרת לאיך למידה נראית כשתלמיד/ה לוקח/ת עליה בעלות מלאה.

אני רוצה להגיד כאן עוד מילה אישית לסיום על החדשנות של התהליך הזה. כמה זה לא מובן מאליו שמי שמוביל/ה את הפגישה עם ההורים הם התלמיד/ה אתם/ן כבר מבינים/ות. אבל בעיניי האתגר הכי גדול שלי היה לשים את האגו שלי בצד. להבין שאני לא המרכז של הפגישה, ולמען האמת אני לא כל כך חשובה בה. שדעתי לגבי היכולת של התלמיד/ה להציב מטרות היא כמעט לא רלוונטית לשיחה הזו, ושדעתו/ה של התלמיד/ה ואיך הוא תופס את עצמו/ה בכל אחד מהתחומים היא מה שחשוב כאן באמת. דמיינו לכם/ן פגישה עם המורה של הילד/ה שלכם/ן שברוב הפגישה שמורה פשוט שותק/ת. יכולים/ות לדמיין את זה בכלל???? עולם חדש נפתח.