סיפור על נעם ועל הדרך הנכונה

אני מזמינה אתכם/ן להתרווח קצת, להישען אחורה, אולי אפילו להביא משהו חם לשתות ולשמוע סיפור. זה סיפור שאת ההתחלה שלו כבר סיפרתי כאן פעם, אבל הוא ממשיך ומתגלגל, ואני רוצה לשתף אתכם/ן גם בגרסא המתגלגלת והמרגשת עד מאוד

==============================================================

הסיפור שלנו מתחיל ב-2012. נעם, גיבור הסיפור שלנו, כבר בן 12, עם עיניים כחולות ואהבה גדולה לדרקונים, הוא ילד מחונן. ולמרות, ואולי בגלל העובדה הזו, הוא רואה בעיני הילד שלו עד כמה מערכת החינוך הקיימת, דורשת שינוי עמוק. ולמרות, ואולי בגלל שהוא ילד בן 12, הוא כותב מכתב ובו הוא מסביר איך לדעתו צריך להיראות השינוי הזה:

"לכל מי שקורא את המכתב הזה, שלום. אני מתכוון לדבר פה על מערכת החינוך של מדינת ישראל, ועל מה ששגוי בצורה שבה היא בנויה. קודם כל, יש את בעיית חוסר העניין – תלמידים רבים אינם מתעניינים בחומר הנלמד, ועדיין מכריחים אותם להמשיך ללמוד אותו. לדעתי, יש לבנות לכל תלמיד תוכנית אישית, שתלמד אותו את אותם הנושאים בדרך שהכי תעניין אותו. יש לאפשר לתלמידים בנוסף למקצועות הליבה ללמוד מקצועות מגוונים לפי תחומי העניין שלהם – כגון אמנות, כתיבה, או הנדסת מכונות.

ישנה בעיית נוקשות המערכת. בשיטה הנוכחית, אין מקום לחשוב. יש מקום רק לבלוע ולהקיא את החומר- לבלוע בכיתה ולהקיא במבחן. לדעתי, יש ללמד חשיבה יצירתית, שיעור שמלמד לחשוב מחוץ לקופסא, לפתור בעיות בדרכים אחרות, ולעצב את החלומות שלך. יש גם לאפשר פתרונות יצירתיים לשאלות, ולא לפסול פתרון שהוא "לא לפי מה שנלמד בכיתה", אלא לתת נקודות נוספות.

ישנה בעיית הציונים- לא הממוצע הכיתתי או הציון בתעודה, אלא העובדה שמודדים ילדים בציונים. כך, הילד הופך למספר, ולא מסתכלים על הילד אלא רק על המספר. מתעלמים מהשונות של כל אדם. כך קורה גם בתיוגים אחרים. ילדים מחוננים למשל, סובלים מהבעיה שהם מחוננים, וברגע שאתה "מחונן" אתה כבר לא בן אדם עם רגשות, רצונות וחשיבה משלו, אלא מכונה לציונים טובים שלעתים קורסת מהעומס.

בבית ספר אוטופי, התלמידים קובעים את שיטת הלימוד שלהם ובוחרים את תחומי העניין שלהם. מלמדים אותם בצורה חוויתית, גמישה, המתאימה את עצמה למצב. חשיבה יצירתית מעוּדדת, והתלמידים מפתחים את התכונה הזו, מאפשרים לעצמם לפתור בעיות בצורה ייחודית. ילדים לא נמדדים בציונים, אלא לפי היכולת האמיתית שלהם. ילדים אינם מתויגים ומחולקים לקבוצות, אלא מקבלים יחס שווה ולכולם מתיחסים כבני אדם. לצערי, זה רחוק בהרבה מהמצב היום – שבו ילדים מתויגים, נמדדים במספרים, ולומדים להיות תוכים, שעושים הכל כפי שלימדו אותם ולא חושבים באמת.

וגם אם המכתב הזה לא יגיע לדרגים הגבוהים, אני מקווה שלפחות אדם אחד יקרא אותו. ואותו אדם ידע להפיץ את הרעיונות שלי. כי כך נוצר השינוי – לא בהחלטה שרירותית, חסרת משמעות אמיתית, אלא בהפצת הבשורה מפה לאוזן, מאדם לאדם, עד שכולם ילמדו את האמת."

באותה תקופה בערך כותב נעם גם סיפור שנקרא "הדרך הנכונה". זה סיפור על נער צעיר שמחפש את הדרך הנכונה להגיע לייעוד שלו. נעם אהב לכתוב וגם הסיפור הזה, כמו המכתב, נשמרים במחשב שלו, מחכים ליום שבו ייצאו לאויר העולם.

בגיל 14 נעם שלנו נפטר במפתיע מדום לב. הוריו, אריאל וסיגל, מחליטים להוציא לאויר העולם את המילים של נעם. שיהדהדו גם אחריו. וככה, בזכות פוסט של סיגל בפייסוש, נעם ואני נפגשים. אני קוראת את המילים שלו וחושבת לעצמי שהוא כאילו כתב אותן עבורי. הרי גם אני מייחלת לשינוי עמוק באותה מערכת חינוך ממש. לכל אורך הדרך, של הקמת אקטון שלנו, ההדהוד של נעם מלווה אותי. המכתב של נעם תלוי בסטודיו שלנו, ולמעשה הוא הפריט היחיד שנשאר תלוי בדיוק באותו מקום החל מהשבוע השלישי של השנה הראשונה ועד היום.

לפני שבוע קיבלתי סוף סוף את הספר "הדרך הנכונה" שסיגל ואריאל הוציאו לאור לפני כמה חודשים. תמכתי בפרויקט כשהיה בהד סטרט ועם כל טרפת הקורונה קיבלתי אותו רק עכשיו. המילים של נעם בשילוב האיורים של אלעד מועלם, יוצרים סיפור מסע מופלא, שמעורר בעיקר הרבה מחשבות. מה זאת הדרך הנכונה? מי מחליט/ה שהיא נכונה? והכי חשוב, איך אני יודעת אם אני בדרך הנכונה?

לפני שבוע חגגנו את סיום החצי הראשון של השנה השנייה בסטודיו. הקראתי ללומדים/ות שלנו את המכתב של נעם, ואחר כך שאלתי אותם/ן שאלה פשוטה: "מה אתם/ן אוהבים/ות באקטון?". אני מעלה כאן סרטון אחד ותוכלו לראות אחד נוסף בחשבון הפייסוש שלי. בשבילי, זו התשובה הכי טובה לכך שאנחנו בדרך הנכונה. ואין לי ספק שנעם מסתכל עלינו מלמעלה מידי פעם, ומסכים עם כל מילה.

================================================================

סיגל ואריאל – שוב תודה על הזכות הגדולה להיות חלק מהמסע שלכם/ן.

ואם עוד לא רכשתם/ן את הספר "הדרך הנכונה" של נעם, אני ממליצה בחום גדול לעשות את זה.