מחשבות על תחושה של בית

ביום ראשון האחרון השתתפתי בכנס חינוך 2020 (אני מקווה שבקרוב יהיה לינק לוידאו שאוכל לשתף) והעברתי סשן על אקטון שלנו בכלל, ועל התפקוד שלנו בימי קורונה בפרט. בסוף השיחה, אחת המשתתפות המקסימות (תודה רון!) שאלה אותי לגבי תחושת הזרות שלי בארה"ב, ואיך זה היה עבורי להקים בית ספר במקום ששונה כל כך תרבותית מהמקום בו גדלתי.

למען האמת, זו שאלה שאף פעם לא נשאלתי, וזה תמיד כיף לקבל שאלות חדשות ולהגיע בעקבותיהן למחוזות חדשים של חשיבה. אז אני רוצה לשתף אתכם/ן בתשובה שעניתי לרון, וגם בכמה מחשבות שהיו לי בעקבות השאלה הזו.

כשהחלטנו לעבור לארה"ב לא היה לי שום מושג על התרבות האמריקאית, על השוני בינה לבין התרבות הישראלית. כלומר ברור שהבנתי שיש שוני, אבל בשום צורה לא הערכתי את ההיקף שלו ובטח לו את העומק שלו. בשנים הראשונות שלנו כאן הייתי עסוקה בעיקר בהתאקלמות. הבנים שלנו הלכו לבית הספר הציבורי כאן, ואני התנדבתי להיכנס לוועד כיתה וגם לפעילויות שונות של הנהגת ההורים במטרה להבין טוב יותר את המערכת הזו. במקביל, הלכתי לבקר בהמון מערכות חינוך אלטרנטיביות והשתדלתי להכיר גם אותן לעומקן. מבחינתי הקפיצה הכי גדולה שלי למים היתה ללכת להיות מדריכה באקטון וורונה. בית ספר אמריקאי, אפס ישראלים/יות, הארד קור. ולהפתעתי הרבה (באמת להפתעתי!!!) הרגשתי שם בנוח כמעט מייד. תפיסת העולם החינוכית שלי היתה כמעט זהה לתפיסת העולם החינוכית של קאי, מייסד בית הספר, ולתפיסה החינוכית של הורי התלמידים/ות שלנו. כל רעיון שלי התקבל בברכה, כל שאלה קיבלה במה ומקום לדיונים ארוכים ובהמון מובנים הרגשתי כאילו בכלל חזרתי שם הביתה, ולא הגעתי למקום חדש.

החוויה באקטון וורונה הזו היא גם מה שאפשר לי להרגיש שאני יכולה להקים כאן בית ספר. הקמת בית ספר כרוכה באינסוף עשייה בירוקרטית ולמזלי הרב שירה, המייסדת שותפה שלי באקטון, היתה שם כדי להרים את הכפפה הזו ולהתמודד באומץ מול כל מכשול בירוקרטי חדש, קטן כגדול, שנתקלנו בו. אני לא יכולה לאמר שלא נתקלנו בהבדלים תרבותיים (כי נתקלנו המון), אבל בכל פעם שצצה סוגייה חדשה למדנו אותה על בוריה ואז פיצחנו אותה והתקדמנו הלאה. ההבדלים התרבותיים היו אחד מהנדבכים של המורכבות בהקמה, אבל בפירוש לא הנדבך היחיד או אפילו הנדבך המרכזי.

האתגר האמיתי בעיניי היה כשהתחלנו לגייס משפחות לאקטון שלנו. מטבע הדברים פנינו קודם כל לקהילה הישראלית, ובאמת רוב האנשים/נשים שהגיעו ליום הפתוח הראשון שלנו, היו ישראלים/ות לשעבר שחיים כאן בשנים האחרונות. אבל, בסופו של דבר, חודשיים אחר כך, המשפחות שאשכרה הסכימו להאמין בנו ובחזון שלנו, לא היו ישראליות ברובן. ארבע עשר התלמידים והתלמידות שלנו באים/ות מעיירות שונות, רקעים סוציואקונומיים שונים, מגוון מקצועות שההורים עוסקים/ות בהם וכמובן מגדרים שונים. כאן, בפעם הראשונה, הבנתי באמת את המשפט "הבית הוא איפה שהלב שלך נמצא". מצאתי גברים ונשים שמחפשים/ות עבור הילדים/ות שלהם/ן חינוך מסוג אחר. חינוך שאני מאמינה בו. חינוך שרואה בילדים/ות האלו גיבורים/ות שיכולים/ות להוביל את מסע הלמידה שלהם/ן. בהרבה מובנים אני מרגישה שיצאתי למין מסע של "חיפוש קרובים", והאנשים/נשים האלו הפכו לי לבית. אני לא רואה לייפות את המצב ולאמר שאני לא נתקלת בהבדלים תרבותיים כאלה ואחרים, כי אני בפירוש כן. אבל אני לא מוצאת אותם גדולים במיוחד או מאיימים במיוחד. אני מרגישה שאלו הבדלים שקיימים בין בני/בנות אדם באשר הם/ן, ומכל חיכוך או פער כזה אני לומדת משהו חדש בעיקר על עצמי. זו פשוט עבודה מתמשכת, של כניסה לעוד ועוד עומקים והיכרות אינטימית יותר עם התלמידים/ות, עם המשפחות שלהם/ן וכאמור עם עצמי.

אין לי מושג אם מסע החיים שלנו יעביר אותנו פעם בעתיד למדינה אחרת, אבל אני כן אני חושבת שתחושת זרות היא בהמון מובנים תחושה פנימית. כלומר אם אני מרגישה זרה לעצמי בפנים, אני אפגוש בחוץ מציאות של זרות. ככל שאני מרגישה קרובה יותר ושלמה יותר עם עצמי ועם המקום שלי, אני אפגוש בחוץ מציאות של קירבה. ולמציאות הזו אין קשר בהכרח למקום גיאוגרפי או אדמה, או אפילו למקום שבו נולדתי.