מחשבות על חינוך טכנולוגי

בשבוע הבא אני עומדת להשתתף בפאנל של נשים בסייבר, ולשתף בכל מיני תובנות שיש לי בנושא חינוך וסייבר. אתמול ישבתי להכין את מה שאני רוצה להגיד, ופתאום מתוך המילים, יכולתי לראות באופן מאוד ברור את המסע שלי.

לפני שש שנים נולד זוהר, הבן השלישי שלי, ופחות או יותר אז החלטתי שהגיע הזמן שלי לעזוב את הצבא ולהמשיך הלאה. הייתי בעיצומה של קריירה סופר מבטיחה ב-8200, אחרי שקיבלתי את פרס בטחון ישראל על פרויקט מהמם שזכיתי להיות שותפה בו בתחום הסייבר, ובכל זאת הבנתי שהגיע הזמן שלי להשקיע במקום שאליו אני הכי נמשכת: עולם החינוך. אני זוכרת היטב את השיחות הארוכות שניהלתי עם המפקדים שלי, ובהן ניסיתי להסביר שוב ושוב למה פתאום אני מחליטה לעזוב. מה בוער לי כל כך ללכת להתעסק עכשיו עם חינוך.

בתפקיד האחרון שלי ב-8200 הייתי ראש מדור טכנולוגי. אישה אחת בפורום של יותר מ-40 גברים. לשמחתי הרבה מעולם לא נתקלתי ביחס מפלה או מזלזל, אבל אני מרגישה שהנוכחות שלי הכניסה לפורום הזה איכויות חשובות, שבין השאר היו קשורות לעובדה שאני אישה. לאורך התקופה שלי בצבא ניסיתי להבין למה בעצם אני שם לבד. לאן נעלמות כל הבנות במעלה הדרך. גיליתי כל מיני דברים אז, על עצמי ועל הנתונים העצובים שמנסים לנתח את השתלבות הנשים בשוק הטכנולוגי. אני חושבת שההבדל הכי גדול שמצאתי היה תחושת המסוגלות: אני גדלתי עם אבא שאולי היו לו כל מיני חסרונות, אבל הוא באמת האמין, בכל ליבו שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. מגיל אפס ידעתי בצורה החד משמעית ביותר, שאין שום דבר בעולם שאני לא יכולה להשיג. אבא שלי היה פיזיקאי ואני, כילדה בכורה שמאוד אהבה לרצות, נמשכתי אחריו לתחום הפיזיקה. למדתי בתיכון של בנות מצטיינות ואפילו שם היינו 4 בנות במגמת פיזיקה. והיה לי קשה, אבל בשום שלב לא חשבתי שיש כאן משהו שאני לא יכולה לעשות. תחושת המסוגלות הזו היא שאפשרה לי לצלוח תואר ראשון בהנדסה ביו רפואית במקביל למשרה מלאה ותובענית בצבא, ולאחר מכן היא זו שנתנה לי את המוטיבציה להקים מאפס צוות חדש, לפקד על צוות מפתחים טכנולוגי ואחר כך לנהל מדור שעסק באחד התחומים המורכבים ביותר בהיבטי תוכנה בצבא. הבנות שאותן ליוויתי מקרוב החל משלב הקורסים בצבא, ולאחר מכן לאורך התפקידים השונים במערכת, היו חסרות את תחושת המסוגלות הזו. רובן הרגישו שהן לא מסוגלות לפתור בעיות קשות, או להתמודד עם אתגרים מורכבים, למרות שהיתה להן את כל היכולת והידע הנדרשים לכך. מחקרים מראים שאחת הבעיות שהכי מקשות על השתלבות נשים בשוק העבודה הטכנולוגי ולאחר מכן במשרות בכירות בשוק הזה , היא חוסר הביטחון שלהן. אני חושבת שמתחת לחוסר הביטחון יושבת תחושה בהירה של חוסר מסוגלות.

אחרי שהשתחררתי מהצבא השתלבתי לשמחתי הרבה מאוד במרכז לחינוך סייבר שהיה בשלבים הראשונים של ההקמה שלו. זכיתי ללוות מקרוב את תוכנית הלימודים של הסייבר בתיכון, ולנהל אופרציה ענקית של כ-70 בתי ספר בהם הכשרנו את מורי המגמה, איתרנו עוזרי הוראה מהתעשייה שילוו את התלמידים וגם כתבנו את תוכנית הלימודים וליווינו את המורים בשטח. כמעט בכל בית ספר חזרה על עצמה אותה תופעה: כמות הבנות במגמה היתה קטנה משמעותית מזו של הבנים, והמאפיינים שלהן היו דומים מאוד: הן היו חסרות בטחון באופן משמעותי ביחס לבנים, פחדו לשאול שאלות בכיתה כדי שלא יצחקו עליהן והכי הכי הן פחדו לטעות. עבדתי במרכז לחינוך סייבר כמעט חמש שנים, ושוב ושוב נתקלתי בתופעה של אנשים שטוענים ש"מגדריות היא תופעה שחלפה מהעולם", ו"היום כבר אין הבדלים בין בנות לבנים". במציאות שאני ראיתי בשטח, וזו שעולה מין המחקרים (כמות הנשים בתעשיית ההייטק, כמות הנשים הבכירות בתעשיית ההייטק, כמות הנשים באוניברסיטה במקצועות כמו פיזיקה/הנדסת חשמל ועוד) הטענות האלו רחוקות שנות אור מהמציאות. בתוכניות הסייבר שניהלתי האלמנט המשמעותי ביותר שניסינו לפתח את הלומדים והלומדות היה תחושת המסוגלות. פעלנו בשיטות מגוונות כגון התמקדות בתרגול, מתן אפשרות לכל תלמיד/ה להתקדם בקצב שלו וכן הקפדה על כך שהתלמידים/ות יחפשו בעצמם/ן את התשובות לשאלות ולא יקבלו אותם/ן בכפית מהמורה.

בימים אלו אני נמצאת עמוק בתחנה הבאה במסע שלי: באקטון. וכשהכנתי את הדברים שארצה לדבר עליהם בפאנל, פתאום ראיתי באופן בהיר, איך הכל מתחבר לתחנה הזו. היום אני זוכה לחנך על בסיס אותם עקרונות בדיוק את הדור הצעיר. אני זוכה לפתח את אותה תחושת מסוגלות אצל הילדים הרכים האלו, ובכך למעשה אני מרגישה שאני נותנת להם מתנה גדולה שתשרת אותם בכל מקום אליו יבחרו ללכת בעתיד. העקרונות החינוכיים האלו שכוללים הקפדה לא לענות על שאלות אלא להכווין את הילד/ה למצוא את התשובות בעצמו/ה, לאפשר לכל ילד/ה להתקדם בקצב שלו/ה, והכי חשוב לעודד אותם/ן כל הזמן להיכשל ולא לפחד לטעות הם בעיניי מה שיבנה אצל הילדים והילדות האלו את התחושה הפנימית שהם יכולים/ות לעשות הכל, ואין משהו בעולם שהם/ן לא יכולים/ות להתגבר עליו.

אולי אתם תוהים איך זה קשור למסע תכנות ורובוטיקה? אני אסביר את הקשר 🙂 שתי התלמידות הגדולות ביותר בסטודיו נמצאות פחות או יותר באותו מקום בקורס התכנות הוירטואלי של code.org. הן נמצאות בשלב מתקדם יחסית, והבעיות שהן נתקלות בהן לא פשוטות להן בכלל. ובכל זאת, הן לא מוותרות. הן יושבות יחד, במשך שעות, ומתקדמות שלב אחרי שלב. והן לא מתייאשות ולא נכנעות. גם כשהן קוראות לי, אני בדרך כלל מסתכלת יחד איתן על המסך, רואה איתן את ההסבר, והן מבינות מה צריך לעשות לפני שאני מספיקה להוציא הגה מהפה. ולראות את זה, אשכרה לראות את תחושת המסוגלות הזו נבנית במציאות, זו התרגשות שקשה לי לתאר במילים.

והמסע ממשיך 🙂