למידה רב גילאית

אחד הנושאים הכי לא טריוויאלים במודל של אקטון הוא הלמידה הרב-גילאית. אני מוצאת שגם הורים שמתחברים לחלק מהאלמנטים הפרוגרסיביים, ומבינים שיש צורך בשינוי יסודי של המערכת, מתקשים מאוד להתחבר לאלמנט הרב גילאי ולמעשה הוא מרתיע אותם מאוד. המטרה שלי בפוסט הזה היא להרחיב את היריעה בנושא הזה, ולתת כיוונים חדשים לחשיבה בו. כדי לכתוב את הפוסט נעזרתי בעיקר בספר המופלא של סלמן קהאן, The one world school house.

נתחיל מקצת היסטוריה. מתי בכלל נולדה החלוקה לכיתות על פי גיל? כמו הרבה אלמנטים אחרים בעולם החינוך, גם החלוקה על פי שנת הלידה נולדה אחרי המהפיכה התעשייתית. בתי הספר שלפני המהפיכה היו בתי ספר מקומיים, שנתנו מענה בכיתה אחת למגוון רחב של גילאים שהתגוררו בכפר בו נבנה בית הספר. הם היו מטבע הדברים רב-גילאיים, ומורה אחד או שניים נתנו מענה לילדים מגיל 7-16. בעקבות המהפיכה התעשייתית, החלה תנועה של אורבניזציה ויישוב של הערים, וכמויות הילדים החלו לגדול. בשלב הזה היה צורך לחלק את הכמות הגדולה בצורה כלשהיא, והדרך הפשוטה ביותר היתה לעשות את זה לפי גיל: כל הילדים מתאריך כזה עד תאריך כזה נכנסו לכיתה א, מתאריך כזה עד תאריך כזה לכיתה ב' וכו'. החלוקה הזו היא ללא ספק החלוקה הנוחה ביותר מבחינה מערכתית, והיא גם אפשרה לייצר סטנדרטים לכל קבוצת גיל ובהמשך גם בחינות שיבדקו את הסטנדרטים האלו ויאפשרו לדרג כל ילד בכל מקצוע אל מולם. לכאורה, פתרון אוטופי ומוצלח מכל הבחינות. בפועל, לא מעט דברים הלכו לאיבוד כאן בדרך.

ראשית, החלוקה לפי גיל היא מאוד מלאכותית. היא מייצרת מצב שלא משתחזר כמעט בשום סיטואציה אחרת בחיים: בעבודה אנחנו לא מוקפים באנשים שנולדו רק בשנתון שלנו, באוניברסיטה אנחנו לא מוקפים באנשים שנולדו רק בשנתון שלנו, במשפחה המורחבת אנחנו לא מוקפים באנשים שנולדו רק בשנתון שלנו וכו' וכו'. העובדה שבאופן טבעי אנחנו לא מתחלקים לפי גיל אינה מקרית: סביבה רב גילאית מכילה בחובה יתרונות גדולים מאוד גם לגדולים וגם לקטנים. הקטנים מסתכלים על הגדולים והם מהווים עבורם מודל לחיקוי ולמשיכה קדימה. הגדולים זוכים להיות בעמדת ההובלה, וגם לתרגל באופן יומיומי ומעשי תכונות כמו חמלה, סבלנות, ראיית האחר ומנהיגות. ברגע שאנחנו הופכים את הסביבה הרב גילאית לחד גילאית, אנחנו לוקחים מהקטנים גורם משמעותי עבורם של חיקוי ורצון להידמות אל, אבל בעיניי הרבה יותר גרועה היא העובדה שאנחנו לוקחים מהגדולים את החוויה של אחריות אמיתית על מישהו אחר. אנחנו מונעים מהם את האפשרות להוביל אחרים, לעזור לאחרים, להיות דמות לחיקוי עבור מישהו אחר. כששוחחתי על הנקודה הזו עם הורים, הם העלו בפניי את החשש שילדים מבוגרים עשויים להתנהג באלימות כלפי ילדים צעירים מהם. אני יכולה להזדהות עם הדאגה הזו, אולם חשוב לי לאמר כאן שני דברים: הראשון, אין ספק שיש חשיבות עצומה ליצירת סביבה רב גילאית מעצימה ומקדמת ולא אלימה ומדרדרת. למבוגרים יש כאן אחריות גדולה, וכמובן שיש לוודא כל הזמן שהבטחון האישי של כל הילדים נשמר. אבל הנקודה השנייה, והלא פחות משמעותית בעיניי היא, שאותם ילדים שיהיו אלימים בגיל 8 כלפי ילדים בני 6 הם הילדים שיהיו אלימים בגיל 8 כלפי ילדים חלשים יותר בגיל 8. העובדה שבכיתה יש מגוון גילאים לא מקדמת את האלימות, ולא מייצרת יותר הזדמנויות לאלימות. אם כבר, בעיניי, היא מייצרת סביבה פחות אלימה ויותר מלאת חמלה והכלה.

הנקודה השנייה שאני רוצה להעלות כאן היא סוגיית הקצב האחיד. העובדה שכל הילדים בכיתה הם באותו גיל, גוזרת מאליה את ההנחה שכל הילדים צריכים להתקדם באותו קצב בכל מקצוע. אני חושבת שכאן אני כבר צריכה פחות להסביר עד כמה ההנחה הזו מנותקת מהמציאות: ברור שיש ילד בן 8 שרמת המתמטיקה שלו היא כמו של ילד בן 11, ויש ילד בן 8 שרמת המתמטיקה שלו היא כמו של ילד בן 6. שני הילדים האלו יושבים היום ביחד באותה כיתה, ונפגעים עמוקות מהעובדה שהמורה מלמדת אותם את החומר שאמור להתאים לילדים בני 8. בעולם שלנו, שבו יש כל כך הרבה פלטפורמות אונליין נפלאות ללמידה, בעיניי כיום אין שום הגיון להמשיך וללמד את כל הילדים בני ה-8 את אותו חומר לימודי.

אני אשמח מאוד לשמוע את דעתכם על הפוסט הזה, וגם אשתדל לענות על כל שאלה נוספת שיש לכם ולא התייחסתי אליה 🙂