ימים מאתגרים בדרך

עברו עליי כמה ימים מאוד לא פשוטים השבוע. הפעם אני לא יכולה לשתף אתכם/ן בכלל בפרטי הקושי עצמו, אבל אני כן רוצה לכתוב כאן כמה דברים שעזרו לי.

הראשון, הוא העובדה שאני חלק מצוות. אין לי מילים לתאר כמה זה משמעותי בעיניי. המלאכה הזו, של הקמת בית ספר, היא אתגר מורכב מאוד. היא דורשת אומץ, וכנות, ופתיחות, והסכמה להשתנות, וסבלנות וגם המון ידע ורצון ללמוד. אבל לפני כל אלו בעיניי, היא דורשת צוות. צוות אמיתי, מגובש, מחויב למטרה. כזה שאפשר להתייעץ איתו על הכל הכל. שכל כשלון בו מתקבל בהבנה, שלכל דיעה יש בו מקום. למזלי הרב זכיתי לעבוד עם צוות כזה. יאיר ושירה – תודה על היותכם.

הדבר השני שעזר לי מאוד השבוע הוא ההבנה שלא הכל בשליטתי. שאני יכולה לעשות כמיטב יכולתי עד נקודה מסוימת, וממנה אני נדרשת לשחרר ולהבין שאין לי שליטה על הכל. זה מפחיד נורא מצד אחד, אבל זה גם נורא מרגיע מצד שני. אני יכולה לעשות את הכי טוב שלי. וההכי טוב שלי הוא מספק. הוא לא מושלם, הוא בטח לא הכי טוב של מישהו/מישהי אחר/ת אבל הוא שלי. ואם אני יודעת שעשיתי את הכי טוב שלי, אז אני יכולה להיות שקטה ולשחרר את התוצאות שעליהן כבר אין לי שליטה.

הדבר האחרון, הוא בדיוק המשפט שמופיע בתמונה בתחילת הפוסט. יש הבדל עצום בין לדבר על הדרך/לקרוא על הדרך/לתת עצות למי שצועד בדרך, לבין אשכרה לצעוד בדרך. וכשצועדת בדרך יש מהמורות, ובורות, ואבנים קטנות, ומכות ושריטות שמי שרק קורא/ת על הדרך או מדבר/ת עליה לא מרגיש/ה אותן. ואני צועדת בדרך. ולמקום הזה, של הצעידה בדרך, רק לעובדה שאני צועדת בה, יש בי המון הערכה לעצמי. וגם הרבה חמלה. ואני רוצה לשלוח מכאן חיבוק גדול לכל מי שצועד/ת בדרך שלו/ה, ולא משנה באיזו דרך, ולהגיד שזה כל כך לא פשוט לפעמים לצעוד בדרך. אבל בעיניי יותר מהכל, זו המהות שלנו כאן בעולם הזה.