המכתב של זוהר

אחד הדברים שהכי הטרידו אותי לפני שתכלס פתחנו את בית הספר, היה איך אני אצליח להיות גם אמא של הבנים הפרטיים שלי וגם מובילת בית הספר שלהם. מצד אחד, זה נשמע אתגר כזה שאולי היה עדיף פשוט לוותר עליו כדי להקל ולהשאיר אותם בבית הספר הקודם שלהם. מצד שני, הם הסיבה מספר אחת שבגללה בכלל רציתי לפתוח בית ספר אחר ולכן האפשרות הזו לא ממש עמדה על הפרק. גם לשחר וגם לזוהר נתנו את האפשרות לבחור האם להישאר בבית הספר הקודם שלהם או לצאת להרפתקאה משותפת יחד, ושניהם בחרו להתחיל את השנה באקטןן. הבחירה של שחר היתה יותר מודעת, הוא גדול יותר (כמעט בן 10) ויכול היה להבין את המשמעויות של בחירה כזו.

אצל זוהר המצב היה שונה: זוהר רק בן 7, ולכן אי אפשר היה ממש להסביר לו מה ההבדלים בין אקטון לבין בית הספר הקודם שלו ואיך החיים שלו ישתנו. הסברתי כמה שיכולתי, אבל השיקול העיקרי בהחלטה של זוהר היה שהוא סבל ממש בבית הספר הקודם וכל אלטרנטיבה היתה נראית לו טובה יותר. בשנה שעברה זוהר היה בגן חובה וזו שנה מאוד מורכבת לכולנו. זוהר חכם מאוד וכל מה שהמורה עשתה איתם בכיתה היה קטן עליו בארבעה מספרים. הוא השתעמם ברוב המוחץ של הזמן. הוא התבאס מאוד שאין מספיק זמן משחק וההפסקה היא רק חצי שעה. אני הרגשתי שהוא לא התקדם בשום מובן מעשי: אקדמי, רגשי או חברתי. היו המון ימים שבהם הוא לא רצה ללכת לבית ספר, ולא מעט ימים שבהם הוא אכן לא הלך ונשאר איתי בבית. עבורי התסכול הכי גדול היה הצד האישי/חברתי. בגלל שבעצם לא היתה לנו שום אפשרות אחרת בשנה שעברה, הוא היה חייב להמשיך ללכת למסגרת שמאוד לא התאימה לו. חוסר ההתאמה הזה יצר המון עצב וכעס, שנותבו כלפי מי שסובב אותו. הוא היה רוב הזמן מבואס/מתבכיין/זועם ומתוקף כך מאוד לא פתוח ללמידה מכל סוג שהוא.

לתחילת השנה באקטון זוהר הגיע פחות או יותר במצב הזה. אחד הדברים שהכי מרגיעים את זוהר הוא שגרה יציבה, ברורה וצפויה מראש. באקטון תחילת השנה היתה בדיוק הפוכה: הוא לא הכיר את המערכת, לא ידע מה יש בכל יום, לא הבין מה בדיוק אנחנו עושים כאן. ממש לא היה לא לו שום דבר להיאחז בו, וזה הגדיל מאוד את הקושי שלו להסתגל. בנוסף, היה לו קשה ליצור אינטראציות חברתיות והוא היה מאוד סגור כלפי התלמידים/ות האחרים/ות.

בערך בשבוע השני הוא קיבל סטרייק ראשון על זה שהוא בעט בכוח באחד הפופים. בשבוע הרביעי הוא קיבל סטרייק שני על זה שהוא קרא לי טיפשה. בשלב הזה הוא הבין שהמצב שלו לא מזהיר, והוא התחיל לתת תשומת לב רבה יותר למעשים שלו. התקפי הזעם שלו הפכו להתקפי בכי שגם איתם היה לי לא פשוט להתמודד אבל לפחות הוא לא קיבל עליהם סטרייק. לאט לאט התמונה התבהרה עבורו: החל מהחודש השני באקטון השגרה כאן הפכה להיות יותר ברורה. לוח הזמנים היה קבוע פחות או יותר, הוא התקדם בקצב מטאורי בפלטפרומות הוירטואליות ונהנה מהעובדה שסוף סוף הוא לומד משהו. הוא נפתח קצת לחלק מהתלמידים/ות והעובדה ששחר היה איתו בסטודיו עזרה לו מאוד להרגיש כאן קצת יותר בבית.

הסשן השני פגש את זוהר במקום הרבה יותר חזק: הוא כבר הבין שיש לו יכולות ריכוז ולמידה גבוהות, והוא החליט שעד סוף הסשן הוא מסיים את כל החובות האקדמיות שלו ומתקדם לאי השלישי (מקבילה לכיתה ג'). הוא לאט לאט יצר יותר ויותר קשרים חברתיים מה שגרם לו להרגיש יותר בנוח בסטודיו באופן כללי. הוא עדיין נכנס להמון עימותים עם כל התלמידים/ות אבל אני הרגשתי שככל שאנחנו עושים יותר ויותר תיווך קונפליקטים יש לו כלים להתמודד עם העימותים האלו. בחופשה שבין הסשן השני לשלישי זוהר סיים את התג האחרון שלו, ומייד כשחזרנו מהחופשה הוא התקדם לאי השלישי בגאווה גדולה.

באופן לא מפתיע בעיניי, אחרי העלייה הגדולה הגיעה נפילה. זוהר עבד כל כך קשה כדי לסיים את האי השני, ופתאום כשהוא התחיל אי חדש היו לפניו כל כך הרבה תגים חדשים להשיג. המוטיבציה שלו לעבוד מהר נגמרה, ובמובן מסוים אני מרגישה שהשכל שלו היה צריך גם קצת לנוח. ביום שישי שעבר הוא לא הצליח לגרום לעצמו לעבוד ואת הזמן של לימודי הליבה בבוקר הוא בזבז על שטויות. כשהוא היה צריך לדווח כמה נקודות יש לו, הוא התבייש בזה ולא רצה להראות לכולם שהוא לא עשה כלום, ולכן החליט לשקר ולדווח שהוא עבד 80 דקות על מתמטיקה בקהאן. אני כמובן ידעתי שזה שקר וכשלקחתי אותו לשיחה להבין על מה בדיוק הוא עבד, הוא מייד אמר לי שהוא שיקר ובעצם לא עבד על שום דבר. בשלב הזה הוא קיבל את הסטרייק השלישי שלו, מה שאומר שהוא צריך להישאר בבית יום אחד ולכתוב מכתב לתלמידים/ות האחרים/ות כדי לחזור לסטודיו.

היום שהוא נשאר בבית היה לו מאוד קשה. הוא נשאר לבד, עם בייביסיטר חדשה, והעביר את רוב היום בחוסר מעש וציפייה שהיום יסתיים ואנחנו נחזור. עבור זוהר זה היה כזה שינוי עצום משנה שעברה, שבה הוא רק רצה להישאר בבית כמה שיותר. הוא עבד מאוד קשה על המכתב שלו, ואני מרגישה שבאיזהשהוא מקום המכתב הזה היה עבורו סגירה של מעגל. הוא בעצם סיפר במכתב, במילים שלו, על התהליך המטורף שהוא עבר בשלושת החודשים האחרונים. לטובת מי שלא ממש מבין את הכתב של זוהר אני אתרגם את המכתב כאן:

"שלום, קוראים לי זוהר. אני לומד באקטון אקדמי בברגן קאונטי. קיבלתי שלושה סטרייקים, מי יודע מה על מה קיבלתם אותם. 1. שקראתי לאמא שלי טיפשה 2. שבעטתי בפוף 3. ששיקרתי. לקרוא לאמא שלי טיפשה היה לא נכון, כי זה לא מכבד ופוגע ומרושע. אני אלמד לא להוציא החוצה את הכעס שלי כשאני זועם ואנוח קצת כדי להירגע. לשקר היה ממש ממש לא בסדר. זה לא נכון בכלל. בפעם הבאה אני לא אשקר על הנקודות שלי, לא משנה מה. לבעוט בפוף לא היה הדבר הנכון לעשות. טעיתי בגלל שמאוד כעסתי. בפעם הבאה אני אלך לנוח קצת".

זוהר קרא את המכתב מול כל הכיתה ביום למחרת וקיבל מהם פידבק מאוד מעצים. אחר כך היתה לנו פעילות שבה כל אחד בחר כוח קסום שיש לו, והוא בחר אומץ והסביר שהוא היה צריך הרבה אומץ כדי לקרוא את המכתב מול כולם.

ארבעה חודשים לתוך המסע המשותף שלנו ואני ממש יכולה לראות בעיניים כמה הוא מצמיח את זוהר. לא היה לי ספק שהחוויה המשותפת הזו תהיה מורכבת לשנינו, אבל אני יכולה להגיד שאני שלמה עם ההחלטה הזו לגמרי. וגם מודה על הזכות שהיא כל כך לא מובנת מאליה, להקים בית ספר בדרך שאני מאמינה בה עבור הילדים הפרטיים שלי, ולראות אותם גדלים ומתפתחים בה באופן יומיומי וקרוב כל כך. זכות.