אקטון בראי ארבע שאלות יסוד

אני רוצה לכתוב היום מעין סיכום יחסית אסוף של הגישה החינוכית של אקטון, בראי ארבע שאלות מפתח. את ההצגה הזו שמעתי בהרצאה מצוינת של ג'ף סנדפר, מייסד אקטון אקדמי, והתחברתי מאוד אל אופן ההצגה הזה.

השאלה הראשונה והיסודית ביותר היא: מי אני, ולאן אני הולך? האלמנט היסודי והחשוב ביותר באקטון הוא מסע הגיבור/ה. התפיסה האקטונית היא שכל ילד/ה שנכנסים בשערי אקטון הם גיבורים/גיבורות, ומטרת בית הספר היא לעורר בהם/ן השראה למצוא את השליחות שלהם/ן ולשנות את העולם. התפיסה הזו שונה באופן כל כך מהותי מכל בית ספר אחר שאני מכירה, והיא בעיניי מרגשת וכבר בעצמה מייצרת כאן עולם חדש: כמה מעצימה היא התפיסה שכל ילד הוא גיבור, ולכל ילדה יש שליחות משלה שאיתה היא תשנה את העולם. כמה מרעננת היא ההסתכלות על בית ספר כמקום שבא להכין אותך למסע הגיבור שלך. כמקום שבו תגלה מי אתה, ותגלי לאן את הולכת.

השאלה השנייה היא אילו כלים אני צריך/ה ובאילו מהם אני אצטיין? כאן באה לידי ביטוי התפיסה של אקטון שכל ילד/ה צריך/ה לרכוש את כלי הבסיס שלו בקצב המדויק ביותר עבורו/ה. לא עוד 18 או 28 או 38 ילדים וילדות שלומדים/ות באותו קצב בדיוק מתמטיקה. כל ילד/ה יכול לרכוש את כישורי השפה והחשבון בעזרת פלטפורמות וירטואליות, בקצב המתאים לו/ה ביותר: לרוץ על חומרי לימוד שמובנים לו/ה בקלות, ולהתעמק באילו שקשים לו/ה יותר. הנדבך השני של נושא כלי הלימוד הוא למידה מבוססת פרויקטים. באקטון כל הנושאים שאינם לימודי ליבה נלמדים דרך פרויקטים: צורת הלמידה הזו מאפשרת אינטגרציה בין נושאים שונים, חיבור לעולם האמיתי וכמובן תרגול מיומנויות רכות למכביר. הילד/ה שנחשף/ת באקטון למגוון רחב של פרויקטים בנושאים שונים, מתחיל/ה לאט לאט לדייק לעצמו את הכיוון שמתאים לו/ה יותר: האם הוא אוהב לתכנת או דווקא לתכנן בניין? האם היא אוהבת לבנות רובוט או דווקא לתכנן משחקי קופסא? מילה אחרונה לגבי החצי השני של המשפט: בעיניי נושא ההצטיינות הולך לגמרי לאיבוד בבית הספר הרגיל. העובדה שכולם צריכים ללמוד ביחד את אותם חומרי לימוד, מעקרת מהיסוד את מושג ההצטיינות. אני מאמינה שכל ילד/ה צריך/ה לבחור את הנושאים שבהם הוא/היא רוצה להצטיין, הנושאים שהלמידה שלהם מרגשת אותו/ה, שבהם הזמן עף לו/ה בלי שהוא/היא שמ/ה לב. ברגע שיש נושא כזה, ההצטיינות והרצון להצטיין יגיעו מהילד/ה וזו הלמידה המשמעותית ביותר וכנראה גם רמז טוב עבורו/ה להמשך הדרך.

השאלה השלישית היא למי אני נותן/ת דין וחשבון (Who will hold me Accountable?) – באקטון התשובה היא שהילדים/ות נותנים דין וחשבון לעצמם/ן. הרעיון הוא לייצר קהילה שבה הילדים/ות מחליטים/ות על החוקים, והם גם אחראים/ות האכיפה שלהם. הנחת היסוד היא שהילדים והילדות יודעים/ות מה הכי מדויק עבורם/ן, וכל התערבות של מבוגר/ת בהקשר הזה מפריעה למרקם העדין הזה להיווצר. בהקשר הזה כדאי גם להזכיר את הרב גילאיות באקטון, וכמה גדול הרווח בה לשני הצדדים: הקטנים/ות שרוצים/ות להידמות לגדולים/ות, והגדולים/ןת שמהווים מודל לחיקוי ומתנסים בהובלה ומנהיגות כלפי הקטנים/ות מהם/ן. וזה עקרון מפתח יסודי וסופר חשוב בפדגוגיה האקטונית: הילדים/ות מנהלים/ות את העניינים, במידת האפשר בלי התערבות מבוגרים/ות. המבוגרים/ות נמצאים ברקע ומאפשרים לכל הקסם הזה להתרחש, אבל הילדים/ות הם/ן אלו שנמצאים בפרונט והם אלו שמובילים/ות את המסע של החיים שלהם/ן.

השאלה הרביעית והאחרונה היא איך אני מראה מה אני יודע/ת – וזו התשובה האקטונית לסוגיות ההערכה והמדידה: הילדים/ות מראים/ות את הידע שלהם/ן באופן הכי אוטנטי שיכול להיות: בסוף כל פרויקט יש תערוכה שבה הילדים/ות מחליטים/ות יחד כיצד להציג את הלמידה שנעשתה במהלך התקופה. לילדים/ות יש מערכת שלמה ומורכבת של תגים שמכילים את כל הידע שהם רכשו בצורה מובנית וברורה. כל תוצרי הלמידה של לימודי הליבה מוצגים בפלטפורמות השונות בצורה נוחה וברורה. כל צורות ההערכה הללו הן אישיות לכל ילד/ה ומאפשרות לו/ה ולכל אדם אחר שרוצה בכך להבין אילו מיומנויות וכלים הוא רכש במהלך המסע שלו.

על כל אחד מהנושאים תוכלו למצוא ים של מידע בבלוג, אבל בעיניי הסיכום דרך ארבעת השאלות עושה הרבה סדר ושכל 🙂