אז מה זה בעצם אומר שהמדריכים באקטון לא עונים על שאלות?

הכלל הראשון שקאי הציג לילדים, ביום הראשון של אקטון, הוא שבאקטון מדריכים לא עונים לשאלות של ילדים. מכאן אפשר להסיק בקלות עד כמה משמעותי ובסיסי הכלל הזה, ולאור העובדה שזהו כלל מאוד חדשני ודרמטי בעיניי, בחרתי להקדיש לו בשמחה פוסט שלם.

את הפוסט אני רוצה לפתוח בתרגום קטע מרתק, שכתבה מורגן פיליפס, תלמידת תיכון באקטון אוסטין, והוא התפרסם במסגרת עיתון אקטון שיוצא לאור מדי חודש.

=============================================================================================

מה המשמעות של "מדריכים לא עונים על שאלות באקטון"? מאת מורגן פיליפס

המשפט "מדריכים לא עונים על שאלות", הוא משפט שנאמר על אקטון פעמים רבות, והרוב המוחלט של התלמידים יסכימו שהוא נכון. אבל מה בעצם המשמעות של המשפט הזה? כאשר מדריך נשאל שאלה, מה בעצם הוא אמור להגיד? אנשים רבים, בתוך הקהילה של אקטון ומחוצה לה, לא יודעים לתת תשובה נכונה לשאלה הזו.

מדריך המחוייב למתודה הסקורטית, לעולם לא יתעלם משאלה שנשאל. בדרך כלל הוא יענה עם שאלה אחרת, שתאפשר לילד ששאל אותו לפתור את הבעיה בעצמו. תשובות טיפוסיות של מדריך תהיינה למשל:

1. האם שאלת את השאלה הזו את אחד החברים שלך?
2. איך אתה יכול להגיע לתשובה בעצמך?
3. האם זה מקרה חירום או שאתה יכול לשלוח לי את השאלה במייל?
4. הנה כמה רעיונות לצעד הבא שלך:
5. איך אתה יכול להתקדם בלי שאענה לך על השאלה הזו?
6. הנה האפשרויות שלך: א, ב, ג – במה אתה בוחר עכשיו?

בכך שהמדריכים עונים תשובות כאלו לשאלות של הילדים, הם מאתגרים אותם לצמוח מתוך הבעיות בהם הם נתקלים וללמוד כיצד להתמודד איתן בעצמם. התשובות האלו מעודדות את הילדים לחשוב על מגוון האפשרויות העומדות בפניהם לפתור את הבעיה ללא עזרת המדריך. השיטה הזו עוזרת לילדים לפתח סבלנות, עבודת צוות ויכולת פתרון בעיות, וכל אלו מיומנויות שהם יזדקקו להם בעולם האמיתי כשלא יהיה מדריך לשאול אותו מה לעשות כאשר נתקלים בבעיה.

מכאן עולה השאלה: האם השיטה הזו של המדריך הסוקרטי מתסכלת את הילדים או דווקא מדרבנת אותם? מהניסיון שלי עולה שהשיטה מדרבנת אותם: הילדים מרגישים מאותגרים על ידי תגובה כזו, ומבינים שיש להם את האחריות לפתור את הבעיה בעצמם. הם מרגישים שסומכים עליהם, ושהם יכולים לפתור בעצמם כל בעיה, גם אם היא נראית להם כרגע בעיה שלא ניתנת לפתרון.

כדי לנסח מחדש את השיטה הזו באופן שימנע בלבול, אפשר למשל לאמר:

1. מדריך סוקרטי מגיב לשאלה בשאלה אחרת, או בהצעה, לא בתשובה
2. מדריכים באקטון בדרך כלל יגיבו לשאלות של הילדים בלי לתת להם תשובה של "נכון או לא נכון".

חלק מהמדריכים תולים מעל איזור העבודה של הילדים שלט ועליו כתוב: 3B4G. השלט אמור להזכיר לילדים את כל הדרכים שלהם לנסות לפתור את הבעיה לפני שהם ניגשים למדריך:

1. 3B – שלושת ה-B הם: Books, Brains and Buddies
2. 4G – ארבע שליפות בגוגל

השלט אומר שברגע שילד בסטודיו נתקל בבעיה הוא צריך לנסות לנצל את כל המשאבים שעומדים לרשותו (ספרים, מחשבה, חברים בסטודיו וגוגל) לפני שהוא ניגש לבקש עזרה ממדריך.

אחרי שסיימתי שלוש שנות לימודים באקטון אוסטין, למדתי שהגישה של מדריך כאשר הוא נשאל שאלה, אמורה להיות כזו:

1. המדריך נשאר כל הזמן בראש פתוח לתשובות חדשות, בעודו מקפיד על המתודה הסוקרטית לאורך כל הדיון
2. המדריך מראה כבוד לילד על האזנה לפני שהוא בוחר לדבר, וזוכר כל הזמן לתת עדיפות לשיח אדיב ומכבד.

אקטון בנויה על עקרונות השיח הסוקרטי. המדריך בסטודיו מצופה לעודד התקדמות, להחזיק מראה עבור הילדים, ולהגיב לשאלות עם הצעות או עם שאלות נוספות. למה זה חשוב? מפני שאקטון עושה עושה שימוש בשיטת האימון הסוקרטי כדי להפוך את הלמידה המודרנית מלמטה למעלה.

=======================================================================================================

עד כאן הקטע המצוין של מורגן. בחרתי לתרגם אותו כי הוא מסביר מצוין בעיניי את הנקודה, וגם מציג את הנושא מנקודת מבט של תלמידה בסטודיו.

עוד כמה מילים שלי:

למרות שאני באופן אישי מכירה את השיטה של "לא לענות לשאלות" גם מעברי הצבאי בחיל המודיעין, הסיפור הזה הוא מאוד מורכב עבורי בחיי היום-יום בסטודיו. אני חושבת שכמורה, וגם כאמא, ואפילו כמבוגרת פשוט, יש לי נטייה טבעית תמיד לענות לשאלות שילדים שואלים אותי.מאחר שחשבתי על הנושא לא מעט, הגעתי למסקנה שיש כמה סוגים שונים של שאלות והאתגר משתנה משאלה לשאלה:

1. הסוג שהכי הכי חשוב לא לענות עליו בכלל בעיניי הוא השאלות הגדולות: "מה זה אלוהים" או "מה קורה כשמערבבים שמן ומים" ועוד ועוד. אלו השאלות שברור שאין תשובה חד משמעית עליהן, וגם ברור שהילד ירוויח המון אם יחפש את התשובות אליהן בעצמו. לי אישית אלו השאלות שהכי קל לא לענות עליהן, והרגלתי את עצמי לכך עוד מהבית עם הילדים הפרטיים שלי.
2. הסוג השני של השאלות הוא השאלות הטכניות, שנוגעות לכללים ולחוקים בבית או בסטודיו. דוגמאות מהסטודיו: "איפה השירותים?", "מתי ההפסקה?", "מה עושים עכשיו?", "מתי ארוחת צהריים?", "אפשר לשחק במחשב עכשיו?" דוגמאות מהבית: "מה אפשר לאכול?", "מה עושים עכשיו?", "יש מחר בית ספר?", "מתי ארוחת ערב?" ועוד אלפי דוגמאות דומות. אני רוצה לאמר לכם שאלו השאלות שהכי קשה לי לא לענות עליהם, ושמתי לב שהסיבה שהן ממשיכות להישאל היא שאני ממשיכה לענות עליהן!!!! הצילו!!!! כדי שאפשר יהיה לא לענות עליהן לגמרי, כדאי שהמסגרת תהיה ברורה היטב לילדים והם יידעו איפה לחפש את המידע. למשל בסטודיו יש לוח זמנים ברור שתלוי על הקיר ויש עליו את התשובות לכל השאלות. ואגב, עדיין, הילדים שואלים אותנו שאלות על הלו"ז ורק בגלל שאנחנו מקפידים בכוח לא לענות כמות השאלות הזו הולכת וקטנה. בגלל העבודה באקטון התחלתי לשים לב לכל מאות השאלות שאני עונה עליהן בלי סיבה בבית, ובשבוע האחרון אפילו הפסקתי קצת לענות. הדרך עוד רחוקה להצלחה, אבל חשוב לי להתקדם בה. השבוע יאיר ואני ממש צחקנו על עצמנו כשמצאנו אותנו עונים לזוהר בפעם הרביעית על השאלה "אמא, מה יש לעשות?" (נו באמת!!!). אני באמת מאמינה שהסיפור הזה של השאלות הטכניות הוא מראה לחוסר עצמאות ותלות של הילדים בנו, והייתי רוצה שלאט לאט המראה הזו תשקף לי מציאות חיובית יותר בהיבט הזה לפחות.
3. הסוג השלישי של השאלות הוא שאלות שקשורות לחוסר הבנה. זה אגב הסוג הכי מורכב להתנהלות בעיניי. הדוגמא הכי טובה היא אחד הילדים שקרא לי השבוע במהלך לימודי ליבה בחשבון, והראה לי תרגיל חיסור שהוא לא מצליח להבין איך עושים. ישר קפצה בתוכי המורה שבי, וכל כך רציתי לקחת דף ולצייר ולהסביר לו מא' ועד ת' איך פותרים בעיות כאלו. ואז נזכרתי שאני לא אמורה לענות על שאלות. והאמת, שקצת התבלבלתי. אז שאלתי אותו מה הוא כבר ניסה. והוא הסביר לי שהוא ראה את הוידאו של ההסבר במערכת וגם חיפש בגוגל ולא הסתדר. אז ביקשתי ממנו שיראה לי איזה וידאו הוא ראה. הסתכלנו יחד על הוידאו, וכשהוידאו הסתיים הוא פשוט פתר את התרגיל. לא הייתי צריכה לעשות כלום. זו רק דוגמא אחת, אבל מהשיחות עם מדריכים באקטון עושה רושם שב-99% מהמקרים, זה לגמרי עובד. ההסברים הקיימים בעולם, ובמיוחד במערכות בהם הילדים לומדים, הם עשירים ומלאים. צריך רק להביא אותם לקרוא את ההסבר לעומק או לראות שוב את הוידאו, או לחפש מחדש בגוגל.

אם אני חופרת בתוך עצמי יותר לעומק, אני מוצאת שבסיפור הזה של לענות לילדים על שאלות, יש גם לא מעט האדרה עצמית. כשאני מסבירה משהו לילד הפרטי שלי, או לתלמיד שלי, אני מרגישה חכמה יותר וללא ספק האגו שלי גדל. מהבחינה הזו אני כל כך אוהבת את התרגול באקטון, כי זה כל העניין בדיוק: המטרה היא לא שאני ארגיש חכמה יותר אלא שהילד שמולי ילמד איך ללמוד, איך לפתור בעיות ואיך להתמודד עם קירות שקשה מאוד לעבור. וזה שיעור חשוב בשבילי, כי הויתור על תחושת הסיפוק הזו שלי כ"יודעת כל", הוא לא פשוט בכלל.

יצא לי פוסט ארוך, אבל אולי הכי חשוב שכתבתי עד היום 🙂 ספרו לי מה חשבתם.