אז מה אתה, גיבור או קורבן?

את הפוסט הזה אני כותבת בהשראת מעגל הפתיחה שהעבירה אלי לילדים בנושא: תודעה של גיבור אל מול תודעה של קרבן.

האמונה הבסיסית שעומדת ביסוד השיטה החינוכית של אקטון, היא שכל ילד באקטון הוא גיבור, ויש לו שליחות ייחודית משלו בעולם. המטרה של אקטון היא לעזור לכל ילד למצוא את השליחות הזו, ולהכין אותו בצורה הטובה ביותר למסע שלו בחיים האמיתיים.

אין ספק שהמשפט הזה מאוד לא טריוואלי, ומעורר הרבה מחשבה ונקודות לדיון. בעיניי זה אחד מהמאפיינים הכי מעוררי השראה באקטון, ומה שהופך אותו לכל כך מיוחד, חדשני ומתאים למאה ה-21. מצד שני, זה ללא ספק מאפיין לא קל לעיכול, ועבורי הוא גם לא היה ברור ברמה הפרקטית לפני שהתחלתי לעבוד באקטון בתכלס: מה זה אומר בפועל, על היום-יום שכל ילד הוא גיבור? איך זה בא לידי בטוי? האם בכלל זה בא לידי ביטוי, או שזה רק מין משפט כזה שנורא יפה לכתוב באתר, אבל בשטח אין לו שום משמעות?

כבר מהיום הראשון שלי באקטון הבנתי שהמשפט הזה בא לידי ביטוי עמוק בחיי היום-יום הכי פשוטים בסטודיו:

• כל מעגל פתיחה מביא לילדים דילמה אחרת, שבה הם נדרשים להגיד מה הם היו עושים "כגיבורים"? מה "גיבור" עושה בסיטואציה כזו?
• כאשר הילדים ניסחו את החוזה, הם כל הזמן שאלו את עצמם כיצד "גיבור"  צריך להתנהג? מה מצופה ממנו?
• על הלוח בסטודיו תלוי בגדול שרטוט סכימתי של "מסעו של גיבור" (יוצא לדרך, מוצא מנטור, מוצא חברים למסע, נלחם במפלצות,  נכשל, קם ומנסה שוב, נכשל שוב, קם ומנסה שוב, מצליח ומשלים את המשימה בהצלחה)
• כאשר אחד הילדים משלים משימה גדולה בלימודי הליבה, קאי תמיד ישבח את המאמץ הגדול שעשה ויזכיר לו שזה עוד הישג ב"מסע הגיבור" שלו
• באסיפת ההורים הנושא העיקרי היה כיצד ההורים יכולים לעזור לילדים ב"מסע הגיבורים" שלהם

ועוד ועוד.

אבל עבורי, ההמחשה הטובה ביותר לנושא הזה היתה המעגל שהעבירה אלי לילדים בנושא תודעה של גיבור מול תודעה של קרבן. אלי נתנה לילדים סיטואציה של ילד שנתקל במשימה קשה במיוחד, ושאלה אותם כיצד לדעתם יגיב גיבור לקושי, מה הוא יאמר לעצמו. הילדים נתנו תשובות רבות כמו: "אני אצליח", "אני אנסה שוב ושוב עד שאני אצליח", "אני אחפש ממי לבקש עזרה" וכו'. לאחר מכן היא שאלה אותם כיצד לדעתם יגיב קרבן לקושי. גם כאן היו תשובות טובות כמו "זה גם ככה לא שווה את המאמץ, זה משעמם", "אין סיכוי שאני אצליח", וגם "זה לא פייר" 🙂 אלי המשיכה את המעגל בקריאה של סיפור חמוד שמסביר את ההבדל בין גיבור לקרבן, אבל אני רוצה להתעמק דווקא במשפטים האלו, כי עבורי הם היו ביטוי מופלא של עקרון כל כך חשוב.

כמה פעמים ביום הילדים שלנו (וגם אנחנו!) מאשימים בצרות שלהם את כל העולם? כמה פעמים אנחנו שומעים את המשפט "זה לא אני, זה הוא", "זה קשה מדי/ זה מטומטם/ זה טיפשי" וכמה פעמים ביום אנחנו שומעים או אומרים את "זה לא פייר!"??? המהות של הסיפור כאן היא לקיחת אחריות. ברגע שבו נלמד את עצמנו, וגם את הילדים שלנו, לקחת אחריות על עצמנו ועל הבחירות שלנו, זה יהיה הרגע שבו נתחיל לשמוע משפטים כמו "אני אעשה את זה", "אני אנסה שוב", "זה קרה בגללי, אני אתקן את זה", "אני צריך עזרה כי אני לא יודע מה לעשות עכשיו". זו תובנה מכוננת בעיניי, ולמידה כל כך משמעותית, כי אנחנו כל כך רגילים לזרוק את האחריות על מישהו אחר. אם אנחנו נכשלים זה תמיד כי המבחן היה קשה/ לא הוגן/ היה חם מדי בחדר או כי לא הרגשתי טוב. זה כמעט אף פעם לא בגלל שלא למדתי מספיק טוב, ובפעם הבאה אני אתכונן יותר טוב ואשפר את הציון. כל כך יותר קל להאשים את המורה/ הקופאית בסופר/ ההוא שדפק לי את האוטו, מאשר להסתכל על עצמנו ולקחת אחריות על מה שקרה,  ולא פחות חשוב, להסכים לנסות שוב אחרי שנכשלנו.

רק אחרי המעגל של אלי הבנתי כמה משמעותית הנחת היסוד של אקטון, שכל ילד הוא גיבור. כי זה גם שם בעיניי את המטרה הכי מדויקת לעצם קיומו של בית ספר בכלל, אבל גם מלמד את הילדים שיעור חשוב מאין כמותו בלהיות בתודעה של גיבור (ולא של קורבן): לקחת אחריות על המעשים שלך, ולהמשיך הלאה אחרי כשלון, לקום אחרי כל נפילה.  השראה, כבר אמרתי?