תקשורת מקרבת משנה את העולם

אחד התהליכים שאני הכי אוהבת באקטון שלנו נקרא Conflict Resolution, תיווך סכסוכים, או גישור בעברית. התהליך הזה מבוסס כמעט באופן בלעדי על עקרונות התקשורת המקרבת, ולכן כחלק מהכשרת הסגל שעשינו בשבוע שעבר, עברנו גם סדנא של שש שעות עם סטפאני קינג, שהיא אחת ממנחות התקשורת המקרבת הכי ותיקות בעולם (היא בת 89 ולמדה ממארשל רוזנברג עצמו!). בסדנא חזרנו על העקרונות הפשוטים של תקשורת מקרבת, אבל בעיקר תרגלנו: תרגלנו על עצמנו איך לעבוד עם השיטה, ואיך מה שנראה כ"כ פשוט הופך להיות כ"כ מסובך כשמדובר על הרגשות שלנו 🙂

אין לי כוונה להיכנס כאן לעומקה של השיטה, אני כן אגיד שבבסיס של תקשורת מקרבת עומד העקרון שאני היא זו שאחראית באופן בלעדי על הרגשות שלי, על הצרכים שלי, ועל מתן המענה לצרכים האלו. אף אחד/ת לא אשם/ה במה שאני מרגישה, ואף אחד/ת חוץ ממני לא אחראי/ת לספק את הצרכים שלי. בקיצור, אין למי לבוא בטענות 🙂 כשתרגלנו את השיטה עם סטפאני השבוע, נזכרתי שוב, כמה זה לא מובן מאליו להביע את הרגשות שלי, ואיך למרות שאני מתרגלת תקשורת מקרבת כבר כמעט 7 שנים, אני עדיין נתקעת בלהבין מה בדיוק הצורך שלי, ומה אני רוצה לבקש כדי לתת לו מענה.

כששני לומדים/ות בסטודיו נכנסים/ות לקונפליקט, התהליך שלנו קודם כל מבקש מהם/ן לעצור. לעצור ולבחון האם הם/ן בכלל בשלים/ות עכשיו לעשות גישור, או שאולי הם/ן עדיין כועסים/ות מדי. הם הם/ן צריכים/ות עזרה או שהם/ן רוצים/ות לנסות לפתור את הבעיה בעצמם/ן. אם הם/ן בוחרים/ות לעשות גישור, הם/ן קודם כל מתארים/ות מה קרה. ומנסים/ות להישאר כמה שיותר בתצפית נקייה: מה ראיתי עם העיניים, מה שמעתי עם האוזניים. אחרי שברור מה שני הצדדים חושבים/ות שקרה, כל אחד/ת מתאר/ת מה הוא/היא מרגיש/ה. מגוון הרגשות האנושיים הוא גדול מאוד, אבל בדרך כלל הלומדים/ות יתארו רגשות בסיסיים: עצב, כעס, תסכול, דאגה, פחד. אח"כ כל לומד/ת יגיד/תגיד מה הצורך שלו/ה, ומה הבקשה מהצד השני, ושניהם ינסו יחד למצוא אסטרטגיה שעונה לצרכים של שניהם/שתיהן.

כשאני קוראת את התיאור של עצמי הוא נשמע מאוד פשטני. ואני יכולה לדמיין מין עולם מושלם כזה, שבו כל ריב נפתר בשיחה של כמה דקות. בפועל המציאות נראית אחרת לגמרי כמובן. יש ריבים קלים, שהתהליך באמת עוזר לפתור בקלות, אבל רוב הבעיות בסטודיו, כמו בעולם שלנו, הן בעצם עמוקות מאוד, והרבה פעמים לוקח זמן עד שכל צד בכלל מבין מה הוא מרגיש ומה הוא צריך. תדמיינו שתי מתבגרות בנות 13, שמנסות למצוא את קבוצת השייכות שלהן בסטודיו, ועל הדרך, פוגעות זו בזו כל הזמן כי הן מרגישות בודדות והצורך שלהן הוא בחברות. אין כאן שום דבר פשוט או נעים. ובכל זאת, כאשר התהליך הזה עובד, כשהן מסכימות להיות לרגע פגיעות ולהסביר מה קורה להן בבפנים של הלב, משהו פתאום נפתח, מתרכך. ומהמקום הזה, של הקבלה, של התחושה שאני יכולה להיות מי שאני ועדיין לקבל מענה על הצורך שלי, מהמקום הזה מתחיל ריפוי.

בסדנא עם סטפאני מצאתי את עצמי בוכה לפחות שלוש פעמים. ולא הייתי היחידה שבכתה. אני כל פעם מחדש נדהמת כמה פגיעות ואמפתיה, מעירות אצלי את מעיין הדמעות כמעט באופן מיידי. התחושה הזו שמישהו/י רואה אותי באמת, היא כ"כ פגיעה וחשופה. ויש בה גם משהו מאוד מזקק, ומרפא.

אני באמת מאמינה שתקשורת מקרבת תשנה את העולם. ואני ממש גאה באקטון שלנו וגם בי שאנחנו חלק מהשינוי הזה, חלק מהפצת האור הזה.

(אם במקרה מישהו/י שקורא/ת את הפוסט הזה לא מכיר/ה תקשורת מקרבת, אני הכי ממליצה לצלול פנימה ולהכיר. זו שיטה סופר פשוטה עם ים של מנחים/ות ומטפלים/ות בעברית ובאנגלית, והיא תשנה לגמרי את התקשורת שלכם/ן בבית או בכיתה או בחיים בכלל).