מעגל שנסגר

אני רוצה לספר כאן סיפור שכבר סיפרתי בעבר בחלקים, ואתמול הגיע לכדי סגירה באופן שמרגיש לי נכון לספר אותו מהתחלה.

השנה היא 2014. אני משרתת ב-8200, עם שלושה בנים קטנים. חינוך לא נמצא באופק הנראה לעין שלי, בטח שלא הקמת בית ספר. בשעת לילה מאוחרת, בעודי משוטטת ברחבי הפייסוש, אני נתקלת בפוסט שכתבה סיגל כנפו, אמא של נעם. סיגל פרסמה את המכתב שכתב נעם ז"ל אחרי מותו הפתאומי בגיל 14. נעם כתב את המכתב כשהיה רק בן 12, וסיגל ואריאל, מצאו אותו רק שנתיים אח"כ, לאחר שנפטר. המכתב מבקש לדון במערכת החינוך, בבעיות שלה, ובשינויים שצריך לערוך בה:

"לכל מי שקורא את המכתב הזה, שלום. אני מתכוון לדבר פה על מערכת החינוך של מדינת ישראל, ועל מה ששגוי בצורה שבה היא בנויה.

קודם כל, יש את בעיית חוסר העניין – תלמידים רבים אינם מתעניינים בחומר הנלמד, ועדיין מכריחים אותם להמשיך ללמוד אותו. לדעתי, יש לבנות לכל תלמיד תוכנית אישית, שתלמד אותו את אותם הנושאים בדרך שהכי תעניין אותו. יש לאפשר לתלמידים בנוסף למקצועות הליבה ללמוד מקצועות מגוונים לפי תחומי העניין שלהם – כגון אמנות, כתיבה, או הנדסת מכונות.

ישנה בעיית נוקשות המערכת. בשיטה הנוכחית, אין מקום לחשוב. יש מקום רק לבלוע ולהקיא את החומר- לבלוע בכיתה ולהקיא במבחן. לדעתי, יש ללמד חשיבה יצירתית, שיעור שמלמד לחשוב מחוץ לקופסא, לפתור בעיות בדרכים אחרות, ולעצב את החלומות שלך. יש גם לאפשר פתרונות יצירתיים לשאלות, ולא לפסול פתרון שהוא "לא לפי מה שנלמד בכיתה", אלא לתת נקודות נוספות.

ישנה בעיית הציונים- לא הממוצע הכיתתי או הציון בתעודה, אלא העובדה שמודדים ילדים בציונים. כך, הילד הופך למספר, ולא מסתכלים על הילד אלא רק על המספר. מתעלמים מהשונות של כל אדם. כך קורה גם בתיוגים אחרים. ילדים מחוננים למשל, סובלים מהבעיה שהם מחוננים, וברגע שאתה "מחונן" אתה כבר לא בן אדם עם רגשות, רצונות וחשיבה משלו, אלא מכונה לציונים טובים שלעתים קורסת מהעומס.

בבית ספר אוטופי, התלמידים קובעים את שיטת הלימוד שלהם ובוחרים את תחומי העניין שלהם. מלמדים אותם בצורה חוויתית, גמישה, המתאימה את עצמה למצב. חשיבה יצירתית מעוּדדת, והתלמידים מפתחים את התכונה הזו, מאפשרים לעצמם לפתור בעיות בצורה ייחודית. ילדים לא נמדדים בציונים, אלא לפי היכולת האמיתית שלהם. ילדים אינם מתויגים ומחולקים לקבוצות, אלא מקבלים יחס שווה ולכולם מתיחסים כבני אדם. לצערי, זה רחוק בהרבה מהמצב היום – שבו ילדים מתויגים, נמדדים במספרים, ולומדים להיות תוכים, שעושים הכל כפי שלימדו אותם ולא חושבים באמת.

וגם אם המכתב הזה לא יגיע לדרגים הגבוהים, אני מקווה שלפחות אדם אחד יקרא אותו. ואותו אדם ידע להפיץ את הרעיונות שלי. כי כך נוצר השינוי – לא בהחלטה שרירותית, חסרת משמעות אמיתית, אלא בהפצת הבשורה מפה לאוזן, מאדם לאדם, עד שכולם ילמדו את האמת."

באותה שעת לילה מאוחרת ב-2014, הרגשתי שהמילים של נעם מדברות אליי. שאולי אני אמורה להיות ה"לפחות אדם אחד שיקרא אותו". ומצאתי את עצמי כותבת לסיגל שהמכתב ריגש אותי מאוד, ושיום אחד אני מקווה שאני אוכל לפתוח בית ספר שיגשים את החלום שלו.

חמש שנים קדימה, השנה היא 2019, ושירה ואני מחליטות שהדבר הזה קורה, שאנחנו מקימות את אקטון. עם עשר משפחות ו-13 לומדים/ות, אנחנו יוצאות לדרך. ואני כותבת לסיגל, שהנה, החלום הזה מתחיל לקרום עור וגידים.

מאז שמרתי עם סיגל ואריאל על קשר 🙂 היתה לי הזכות לספר על אקטון בערב לזכרו, סיגל ואריאל השתתפו בגיוס המונים שעשינו עבור מבנה חדש לאקטון, ואני זכיתי לתרום למאמץ להוציא את הספר "הדרך הנכונה" שכתב נעם. לפני שלושה שבועות סיגל כתבה לי שהיא מגיעה לניו יורק לכמה ימים ותשמח לבקר באקטון. אני מאוד שמחתי על ההזדמנות, וקבענו שהיא תגיע ביום חמישי הבא. ואז פתאום נפל לי האסימון שביום שהיא ואריאל ינחתו, אמור להתרחש ערב ההורים הראשון שלנו השנה! אני לא מאמינה בצירופי מקרים, בטח לא כאלה, וישר שאלתי את סיגל אם היא ואריאל ירצו להגיע ולהשתתף בערב. אחרי התלבטות קלה הם/ן הסכימו, ואתמול התרחש הפלא הזה.

אין לי מילים לתאר את הקסם שקרה בחדר. יותר מ-70 אבות ואמהות שמעו את הסיפור של סיגל ואריאל, שמעו על נעם. יותר מ-70 נשים וגברים, שבלי לדעת מגשימים/ות יום יום את החזון של נעם למערכת חינוך אחרת. כזו שלא מבוססת על צייתנות ושינון, כזו שמלאה בחשיבה ביקורתית ושמחה של למידה.

הנושא של הערב (שנבחר כמו שאפשר להבין הרבה לפני שידעתי שסיגל ואריאל יצטרפו אלינו) היה "אנטי-שבירות, אנחנו מסוגלים/ות לעשות דברים מתגרים". המסר היה שגדילה מתרחשת תוך כדי התגברות על על קושי, ולא ממקום נוח שלא מעורר שום אתגר. סיגל ואריאל הם/ן עבורי הוכחה חיה למסר הזה. היכולת לקום ולהמשיך לצעוד, ולחיות חיים מלאים ומלאי תקווה, אחרי המוות של נעם, היא השראה גדולה בעיניי. והעובדה שהחלום של נעם, שנכתב לפני יותר מעשר שנים , במכתב שבכלל לא היה ידוע למי הוא יגיע ואיך, קורם עור וגידים בניו ג'רזי, ארה"ב, היא עבורי עדות מרגשת לסיבים העדינים שהיקום הזה בנוי מהם, ולהשפעה הבלתי תאומן שלהם זה על זה, גם שנים לאחר מכן.