מחשבות על מספרים…

לפני שבועיים הלכתי להתנדב בבית הספר שלנו, ולהגיש את ארוחת הצהריים לילדים. מי שאחראי על האוכל של הילדים הוא ארגון ה-PTO, הנהגת ההורים. בכל ארוחת צהריים מגיעים הורים (בעיקר אמהות) לבית הספר, כדי לתפעל את הגשת ארוחת הצהריים: המנות מתקבלות מהמסעדות באיזור, המתנדבות מקבלות את האוכל החם, מחלקות אותו לכיתות לפי רשימות מסודרות, ואז צועדות לעבר חדר האוכל כדי להגיש את האוכל לילדים. אנחנו גרים כבר כאן שלוש שנים, אבל זו הפעם הראשונה שיצא לי להשתתף בפעילות הספציפית הזו. אני יכולה לשתף אתכם ולספר שממש ממש התבאסתי מהסיטואציה: הילדים יושבים בשולחנות ארוכים, מחולקים לכיתות, והאמהות עוברות בניהם בדיוק כמו מלצריות ומגישות להם את האוכל. הילדים לא קמים לקחת לעצמם, אם אחד הילדים קם מייד מושיבים אותו כמובן. בנוסף לאוכל המתנדבות מחלקות גם צלחות, סכום ואפילו מפיות. הילדים יושבים כמו נסיכים בארמון המלוכה, מפטפטים בניהם, והארוחה מוגשת להוד מלכותם. ברור לי שאין כאן שום מקום להאשים את הילדים: אלו החוקים שהוכתבו להם. אפילו מהילדה החמודה שרצתה לעזור לי לחלק את האוכל, ביקשו לשבת במקום ולא לקום יותר. כמובן שאין מקום להאשים את המתנדבות: זו המערכת, והם משחקים לפי הכללים שלה. אני בתחושה מסוימת, שגם את המערכת שקבעה בעצמה את הכללים האלו קשה מאוד להאשים. הרי עיקר החשיבה שעומדת מאחורי החוקים האלו, היא הרצון לשמור על הסדר. אם 300 ילדים יתחילו להתסתובב ולקחת בעצמם את האוכל שלהם, יווצר מייד אינסוף בלאגן, ואת הבלאגן הזה אפשר למנוע מראש אם פשוט מונעים מהילדים לקום.

אבל התוצאה, כל כך כל כך מתסכלת. איזה מסר מקבל ילד בן 10 שיושב כמו מלכת אנגליה כל יום בשעה 12:30, ומסביבו מתרוצצות אמהות מזיעות כדי להגיש לו אוכל, סכום ומפיות? מה הוא לומד על היכולות שלו, על העצמאות שלו, על מה שמצופה ממנו?

ההתנסות הזו גרמה לי לחשוב יותר לעומק על נושא המספרים. הרי יש הבדל עצום בין בית ספר שמכיל 60 ילדים, או אפילו 100 ילדים, מכיתות א-ה לבית ספר שמכיל 600 או אלף תלמידים. בעצם העובדה שבתי הספר מכילים מאות או אלפי תלמידים, הם מחויבים מראש לסט מאוד נוקשה של חוקים, שקשה להתחמק ממנו: קודם כל חוקים שקשורים לשמירה על הבטחון של כמות כל כך גדולה של ילדים, ואחר כך לשמירה על הסדר. יש המון שיח שמתנהל סביב היחס שבין מספר המבוגרים למספר הילדים, אולם בעיניי מספר הילדים הבסיסי הוא משתנה שמדובר פחות, אבל משמעותי לא פחות.

המודל באקטון שונה לחלוטין כמובן. הרעיון הבסיסי מדבר על בתי ספר קטנים הרבה יותר שכוללים בתוכם את כל הכיתות מגן חובה ועד  י"ב, ומחולקים לשלושה "בתים":, בית יסודי עם עד  35 ילדים, בית חטיבה עם עד 35 ילדים ובית תיכון, עם עד 35 ילדים. כמות ילדים כזו מאפשרת אינטימיות גדולה הרבה יותר של כל הילדים אלו עם אלו. היא מאפשרת לילדי התיכון להיות מובילים של ילדים היסודי, ולמעשה לתפקד כמבוגרים ומודל לחיקוי לכל דבר עבורם. במודל כזה אין צורך בכמות גדולה של מבוגרים, למעשה המודל של אקטון מדבר על 3-6 מדריכים לכל בית ספר כזה. כשיש כל כך מעט ילדים, שגדלים זה עם זה מגיל צעיר, מתהווה למעשה מעין שבט, מגובש וקרוב, שמאפשר לכל החברים בו לצמוח בסביבה קהילתית ואינטימית, כמעט כמו משפחה גדולה.

בבית ספר שמכיל 100 ילדים, אפשר לאפשר לכל ילד לאכול מתי שהוא רעב. אפשר לאפשר לילדים לקחת את הארוחות שלהם בעצמם, לחמם אותן, ולהגיש אותן לעצמם. אפשר ליצור מצב שבו הילדים הם אלו שאחראים על ניקיון בית הספר (כולל שואב אבק ושירותים!). אפשר לראות כל ילד לאורך זמן ולהכיר את החוזקות והחולשות שלו. אפשר לתת לכל ילד להתקדם בקצב שלו. אפשר לקבץ ילדים לפי המון קריטריונים ולא רק לפי החודש שבו הם נולדו. אפשר לגבש קהילה שכוללת את המשפחות של הילדים ומבלה יחד גם מחוץ לשעות הלימודים. אפשר לתת לילדים לצאת להפסקה כשהם מרגישים שהם צריכים כזו, בלי לבקש מאף אחד רשות. אפשר לתת לילדים את החופש ללמוד על הרצפה בשכיבה, או על הפוף אם ככה נוח להם, עם אוזניות או בלעדיהן. אפשר לעצב בית ספר שנראה ומרגיש חמים ונעים כמו בית.

הנקודה היא שאולי אפשר לעשות כל אחד מהנקודות האלו בנפרד גם בביה"ס של 1000 ילדים, אבל זה הרבה הרבה יותר קשה. ואת כולן יחד, זה כבר כמעט בלתי אפשרי.

אני מרגישה שבואכה המאה ה-21, צריך לחשוב מחדש גם על הסוגיה הזו. ולנסות להבין האם המודל של בתי ספר ענקיים שמכילים מאות או אלפי ילדים, הגיע לסיומו. ואפשר ונכון להחליף אותו במודל חדש, קטן אינטימי ושבטי יותר.