למידה בקצב אישי

זה אחד הפוסטים החשובים שכתבתי בבלוג אי פעם 🙂 סיימנו את הסשן האחרון של השנה הרביעית לפני שבוע, ויש לי קצת יותר זמן להרהורים ומחשבות רפלקטיביות.

הלמידה באקטון מתרחשת בקצב האישי של כל לומד/ת. כאשר לומד/ת מתחיל/ה את הסטודיו היסודי יש לו/ה תוכנית תגים שהוא/היא אמור/ה להשלים כדי לעלות לחטיבה. התגים הם במ"מ, קריאה, כתיבה, וגם ברכישת מיומנויות רכות כמו מנהיגות או סקרנות. הלומדים/ות יכולים/ות להחליט אם הם/ן רוצים/ות לעבוד על כל התגים יחד, בכל פעם על תג אחד, וכו'. כל שילוב לגיטימי, אבל כדי לסיים את היסודי ולעלות לחטיבה כל התגים צריכים להיות גמורים.

בארבע השנים האחרונות ראיתי המון סוגים של התקדמות: יש לומדים/ות שמתקדמים/ות בכל התגים באותו קצב, יש לומדים/ות שמסיימים/ות קודם כל את התגים "הקלים" (עבורם/ן) ואח"כ עוברים/ות לתגים הקשים יותר, יש לומדים/ות שמסיימים קודם כל את התגים ה"קשים" ואח"כ את הקלים, וכו'. תחשבו כמה זה שונה מבית ספר רגיל! אם למשל תלמיד/ה בביה"ס רוצה לרוץ קדימה במ"מ, אבל לא לקרוא בכלל, זה בלתי אפשרי כמובן. וכנ"ל בכל נושא אחר. בנוסף, למעט מקרים מאוד קשים, רוב הלומדים/ות יעלו לחטיבה יחד, לא משנה אם הם/ן יודעים/ות מ"מ ברמה הרלוונטית או לא, אם הקריאה שלהם/ן ברמה הרלוונטית או לא, וכו'. ההתקדמות היא פונקציה של שנת הלידה שלהם/ן ולא שייכת בכלל לידע שהם/ן צברו או לרמה האקדמית שלהם/ן.

אני רוצה לשתף אתכם/ן בארבע תופעות מעניינות במיוחד בהקשר הזה (שמות לומדים/ות בדויים כמובן):

• דניאל בן 10.5, הגיע אלינו באמצע כיתה ב, עם חוסר חיבה בולט למ"מ. אני לא יודעת אם זה היה בגלל משהו שקרה בביה"ס הציבורי, או מסיבות אחרות, אבל עד גיל 10 הוא לא עבד כמעט בכלל על תגי המ"מ. ההורים שלו נלחצו מאוד וכבר הגיעו למצב שהם/ן חשדו שיש לו לקות כלשהיא במ"מ ושקלו אבחון. ואז פתאום, כאילו משום מקום, דניאל החליט שהוא רוצה להתקדם במ"מ. ותוך חצי שנה הוא סיים את כל החומר של כיתות א עד אמצע ה (בקהאן אקדמי החומר מחולק לשנתונים על פי הכיתות). קולטים/ת???? חמש שנים של מ"מ בחצי שנה. כל פעם שישבתי לידו לראות אותו עובד הייתי בהלם מחדש מהקצב ומהקלות שבה הוא קלט את החומר.
• קייט בת 12, הגיעה אלינו בגיל 10, אחרי שסיימה כיתה ד בביה"ס הציבורי. קיית הגיעה עם חוסר חיבה כללי ללמידה, ולקח לה הרבה זמן להתניע. היא גם מאוד לא רצתה לעלות לחטיבה והיתה מאוד מרוצה בסטודיו היסודי, אמא שלה כבר חשבה שהיא תישאר שם לנצח 🙂 אבל בשלב מסוים, לקראת סוף השנה הנוכחית, משהו השתנה. והיא החליטה שהיא רוצה לסיים את כל התוכנית ולעלות לחטיבה בתחילת שנה הבאה. ותוך חמישה שבועות, היא השלימה חומר לימודי של שנה שלמה! היא הכינה תוכנית עם אמא שלה של מה היא צריכה לעשות כל יום, עבדה שעות בבית, וסיימה הכל! זה היה לגמרי מטורף לראות את זה מבחוץ. היא בחרה לעבוד בבית, היא בחרה לעבוד בסופי שבוע, זה הגיע ממנה ונתן לה כ"כ הרבה תחושת פנימית של גאווה ובטחון.
• ג'רי בן 10, הגיע אלינו בגיל 7, אחרי שסיים כיתה א בביה"ס הציבורי. ג'רי שם לעצמו למטרה להגיע לחטיבה כמה שיותר מהר, ואכן בגיל 10 הוא סיים את כל תוכנית התגים שלו ועלה לחטיבה "שנה קודם". שוב, המוטיבציה הגיעה ממנו, ולגיל שלו לא היה קשר. התגים שהיה לו הכי קשה להשלים אגב, היו התגים של המיומנויות הרכות.
• מיקי, בת 11, סיימה את כל התוכנית שלה כבר לפני חודשיים, אבל רצתה לסיים את השנה בכיתת היסודי. לאור העובדה שהתפנה לה המון זמן, היא פשוט בלתה את כל שעות לימודי הליבה בקריאת ספרים להנאתה 🙂

מה השורה התחתונה שלי? לכל אחד/ת יש את הקצב שלו/ה. ברגע שלומדים/ות מרגישים/ות בנוח להתקדם בקצב שלהם/ן, לא צריך לריב איתם/ן על שיעורי בית, לכעוס על ציונים, או לעשות בשבילם את העבודה. המוטיבציה היא פנימית, היא מגיעה מהם/ן, וגם כשהם/ן נתקלים/ות בקושי או מכשול, הם/ן מוצאים/ות את הכוחות בפנים להתגבר עליהם. ואז קורה קסם אמיתי.