מאפיינים ייחודיים של אקטון

המסע אל הגיבורים שאנחנו

מה שמאוד אהבתי באקטון מהרגע הראשון שנתקלתי בהם, היה שהכל מאוד מוגדר היטב, מסודר ומתועד. זה מאוד לא מובן מאליו באף ארגון, קל וחומר לא בבית ספר.

המשימה של אקטון היא לתת השראה לכל ילד והורה שנכנסים אליו, למצוא את הייעוד שלו שישנה את העולם.

(The Acton Academy mission is to inspire each child and parent who enters our doors to find a calling that will change the world).

כל ילדה שנכנסת לאקטון מתחילה את המסע האישי של הגיבורה שהיא, ורק זה בעיניי כל כך ממלא השראה ומרגש.

אז מהו בעצם גיבור בהקשר האקטוני? לורה, אחת משתי המייסדות של אקטון, והמנהלת של אקטון הראשון בטקסס, מסבירה:

באקטון, אנחנו מגדירים גיבור כמי קם אחרי נפילה. שנאבק. שגם אם נפגע, הוא חוזר למשחק. גיבור מקבל עליו אחריות, מחפש דרכים לפתור את הבעיות בהן הוא נתקל וממשיך ללכת בדרך גם כאשר היא קשה. גיבור הוא בעצם איש רגיל, שאומר "כן" לאתגר, עובר את הסף של איזור הנוחות ומתחיל את המסע שלו לעבר הלא נודע.

המסגרת הכי קלאסית לתאר גיבור, היא דרך המסע שלו. הארי פוטר מול וולדמורט, לוק סקייווקר נגד הכוח, ואפילו נמו וסימבה. כל הסיפורים האלו בנויים בצורה דומה מאוד. ג'וזף קמפבל מתאר את השלבים העיקריים במסע הזה:

  1. הדמות הראשית בסיפור, הגיבורה, חיה חיים רגילים בעולם רגיל.
  2. היא מקבלת קריאה לאתגר ובדרך כלל מסרבת
  3. מגיע מנטור שמשנה את דעתה בצורה כלשהיא וגורם לה לקבל את הקריאה לאתגר ולצאת לדרך
  4. לאורך הדרך הגיבורה כורתת בריתות ומייצרת חברויות מסוגים שונים
  5. הגיבורה עומדת בפני מכשול שמשנה את חייה מקצה לקצה
  6. הגיבורה נלחמת במפלצות (רובן בתוכה כמו התנגדות, הסחות דעת, קרבנות וכו') ומוצאת מדריכים שיעזרו לה
  7. הגיבורה מתגברת על המכשול ומוצאת את האוצר
  8. הגיבורה חוזרת הביתה וחולקת את האוצר עם כל חבריה

הסיפור האמיתי והמעניין במסע של הגיבור הוא לא האוצר שנמצא בסופו, אלא הטרנספורמציה שעובר הגיבור במהלך המסע.

לורה ממליצה להורים לספר לילדים כמה שיותר סיפורי מסע כאלו. ובמהלך הסיפור להדגיש לילדים כל הזמן בעיקר את ההתמודדות עם הקושי, את הדרך שהגיבורה עוברת בסיפור כדי להתגבר על המכשולים  השונים שניצבים בפניה.

אני מודה שעד היום בהורות שלי לא שמתי דגש על סיפורי מסע של גיבורים, אבל אני חושבת שזה לגמרי משהו שאני אתחיל לאמץ מעכשיו.

והלינק לפוסט המקורי של לורה 🙂